יום שישי, 26 באפריל 2013

על נקודות אור וחושך

היי חבר'ס :)
מה שלומכם הערב? מקווה שהכל טוב..
הפוסט היום יהיה קצת שונה, אבל נתחיל כרגיל (פוסט שלישי, יש דבר כזה כרגיל?).

היום אסקור את פלטת Pretty Pastels של MUA, שקיבלתי במתנה מחברה חדשה אך מדהימה, שכבר נכנסה לליבי (את יודעת מי את...).
מדובר בפלטה שכולה, כשמה כן היא, מלאה בצבעי פסטל. למעט צללית אחת בגוון עור בהיר בגימור מאט, כולן מ-א-ו-ד מבריקות. כל הפלטה מאוד בהירה.
הסווטץ' היום קצת מוזר :P
השישייה הימנית היא השורה העליונה, והשישייה השמאלית היא השורה התחתונה. זה קרה ככה נטו כי לא לקחתי מספיק מקום אחורה ביד כדי להסוויץ' שורה שלמה. טעות, טועים :P
כאמור, הפלטה הזו שימרית בטירוף. ההנחה של הצלליות נעימה, הן נתפסות מאוד טוב על צללית הקרם הקבועה שלי, ונותנות הארה מקסימה.
ניסיתי לעשות לוק שלם עם הפלטה הזו, אבל היא פשוט בהירה מדי!
בסה"כ אני מאוד מרוצה ממנה, אבל לא יכולה ליצור ממנה לוק. היא מעולה לנקודות אור והארה בשילוב צלליות כהות יותר, רצוי צלליות מאט כדי שלא יהיה יותר מדי מבריק.


בכל זאת רציתי להעלות איזשהו לוק, אז דווקא הלכתי על הקיצון השני: מראה מעושן, חתולי משהו.
השתמשתי בצללית הלבנה מהפלטה על עצם הגבה וטשטוש גבולות הצללית השחורה, ובתחתית הזווית הפנימית של העין.

הוראות למראה מעושן:
1. מורחים צללית קרם / מייקאפ בגוון העור על כל העפעף.
2. מורחים אייליינר ג'ל על כל גלגל העין ויוצרים משולש קטן בזווית החיצונית, שייתן את החדות.
בעזרת מברשת לא קשיחה מדי ולא רכה מדי (אני השתמשתי במברשת הגדולה מתוך סט המברשות לשקע העין של ביוטיקר) מטשטשים את גבולות האייליינר, אבל לא עולים יותר מדי למעלה, משתדלים לשמור על הקווים.
3. מניחים צללית (רצוי מאט) שחורה על כל גלגל העין, באותו מקום שבו הנחנו את האייליינר, ומטשטשים מעט כלפי מעלה ומעט החוצה.
4. מניחים צללית מאט בהירה מתחת לעין ו"מחדדים" את הזווית החיצונית של העין.
5. חוזרים על הטשטוש של הצללית השחורה מעל הקפל, במידת הצורך מוסיפים צללית, אבל בזהירות!
6. מניחים צללית בהירה, מאט או מבריקה, על עצם הגבה ומטשטשים יחד עם גבולות הצללית השחורה.
7. תוחמים את הריסים התחתונים: מי שרוצה יכולה לתחום גם את הריסים התחתונים בצללית שחורה, אני בחרתי ללכת דווקא על סגול, שמומלץ לעיניים ירוקות כשלי. מניחים קו דק ומטשטשים היטב. אני משכתי את הצללית הסגולה כתיחום תחתון לזווית החיצונית של הצללית השחורה.
8. טונות של מסקרה וסיימתן :P




תוך כדי שהתאפרתי וצילמתי את שלבי הביצוע של הלוק הזה, מצב הרוח שלי השתנה משום מה.
זה אולי ישמע רע כשמפט בפני עצמו, אבל אני טובה במה שעאני עושה. אני יודעת לאפר. בעיקר את עצמי, ואני מעולה בלאפר את עצמי. אתן בטח שואלות מאיפה זה קפץ..
אני טובה בלאפר את עצמי כי אני טובה בללבוש מסכות ולהסתיר את עצמי, אולי להסתתר מעצמי אפילו.
לא חשבתי שאכתוב את זה בבלוג, אבל אני כבר כאן, והאצבעות כבר גולשות מעצמן על המקלדת.
אני לא אוהבת את איך שאני נראית. לא אוהבת. נדיר שתמצאו מישהי שמרוצה מכל החבילה שהיא קיבלה. עם כל השיער הכחול שלי, והאיפור, והריסים המודבקים, המחוכים, הבגדים שמחמיאים למבנה הגוף שלי.. אני לא שלמה עם עצמי. לא עם הפרצוף ולא עם הגוף.
אני אחת מהבנות האלה, שדעתן נטרפה ע"י המדיה והחברה שמכתיבות לנו שלהיות רזה כמו מקלון שיניים זה יפה ורצוי, ולא משנה איך תגיעו לשם.
תמיד הייתי ילדה שמנה וגבוהה. תמיד מושא לצחוק, מכות, חרמים לא יכלו לעשות עלי כי לא היו לי חברים ממילא. אף אחד לא רוצה להיות חבר של הילדה השמנה שכולם צוחקים עליה, כי אז יצחקו גם עליו.
המשפחה המורחבת גם לא מי יודע מה היו שם כדי לתמוך. רק אמא וסבתא היו, אבל את דעתם אף-פעם לא מחשיבים כי כל אמא חושבת שהילד שלה הכי-הכי.
אז נהייתי שקופה. אנשים שהיו איתי בשכבה בחטיבת הביניים ובתיכון לא יודעים מי אני, לא זוכרים שאי פעם ראו אותי. אבל אני ראיתי את כולם. מתחברים אחד לשני, צוחקים, נהנים, יוצאים.
הבנות לובשות סקיני ג'ינס של דיזל, או כל מותג שרץ אז באופנה, עם חולצות בי"ס צמודות בשלל צבעים, ואני לא, כי אין את הבגדים האלה במידות שלי. אז הלכתי לקנות מכנסיים מחוייטים של ג'אמפ ומתאים-לי, כי זה מה שעלה עלי. ילדה בת 15 עם מכנסי סיכה, עקבים, וחולצת בי"ס שחורה/אפורה/כחולה כהה. כי זה מה שיש. זה מה שעולה עלי.
אז בגיל 18, איך שיצאתי מהתיכון, החלטתי לשנות את עצמי, כי נמאס לי להיות שקופה. אני מתחילה דיאטת רצח של חודש וחצי, עד שאני נכנסת לצבא. יורדת 13 קילו. פתאום התחלתי לראות את עצמי במראה, ולא הר שומן אחד ענק. פתאום לבשתי טייץ עם טוניקה, שמלה עם גרביון, נעלי עקב נשיות ולא של סבתות. ראיתי בעצמי התחלה של אישה. נשארתי חודש בצבא, התערערתי נפשית, כאילו לא הייתי מעורערת גם ככה (ניסיתי לעשות את הגרוע מכל בגיל 16. תוסיפו על מצב השקיפות ציוני רצפה בבגרויות ותקבלו אחלה קייס לפסיכיאטר). משתחררת מהצבא, עולה שוב במשקל, כי היה קשה ואוכל הוא המוצא, כי לא הכרתי אף פעם שום דבר אחר שעזר, אפילו לשניה.
נכנסת לשירות לאומי, יורדת 15 קילו. כרגיל, הרעבה, אימוני רצח, שלושה חודשים של ירידה, והופ, שוב למעלה, עם ריבית. כמובן שזה גם מלווה בניסיונות נוספים, לא צריכה להגיד איזה.
עוד כמה שנים הבלגן הזה נמשך, ואז אני נרשמת ללימודים בירין שחף, כדי שתהיה לי איזשהי מסגרת במקום לשבת בבית, בזמן שאני מחכה להתקבל לטיפול מסוים. ושבוע אחרי אני מתחילה את הטיפול. למדתי שם שאני בנאדם, שאני יותר מאחוזי שומן שלי בגוף, יותר מהגובה ומידת המכנסיים שלי. יותר מאיך שאני נראית. יש מישהו בפנים, והוא בסדר. האדם הזה הוא טוב כמו שהוא, למרות מה שהסביבה אומרת.

הסביבה כל הזמן דחפה לי שאני לא בסדר. שאנילא מתלבשת כמו שצריך, שהאיפור שלי לא בסדר, שזה לא בסדר וגם זה לא בסדר. גם המשפחה דיברה פיזית מאחורי הגב שלי, ביידיש, ושאלו את אמא שלי למה אני לא קונה חולצות יותר ארוכות (כי אין בחנויות, והמכנסיים היו סופר-נמוכים באותה תקופה), ואח"כ מה האיפור והשמלה האלה, עם מבט עקום, כשלבשתי שמלת תחרה סטרפלס שחורה עם כפפות תואמות ושפתון אדום (גיל 19) לחתונה של בן הדוד שלי.
אף פעם לא אמרו שאני בסדר כמו שאני. עד הטיפול הזה. שם היו בנות בגילי בערך, עם אותן הבעיות. שם הבינו אותי. ראו אותי. לא הייתי שקופה ולא הייתי חסרת ערך. הייתי אדם שווה בין שווים. ובמהלך הלימודים בירין שחף גיליתי שאני דווקא יודעת לא מעט למרות מה שחשבתי על עצמי. וואלה, מצבי טוב.

היום אני במקום אחר. היום אני אני בנאדם עם צבע וצורה. היום יש לי שם, חברים, זהות.
ואני חוזרת לעניין האיפור. אני יודעת להתאפר מסיבה אחת. אני יודעת להתכסות ולהסתיר את עצמי. למדתי טוב מאוד להסתיר בכי בטלפון, עיניים אדומות מחוסר שינה עם צלליות וקונסילרים בבוקר. לאחרונה גם למדתי להסתיר את העובדה שלא רואים עצמות לחיים במבנה הפנים שלי, אני בונה אותן עם הצללות.
אני יודעת להסתיר את הכרס שיש לי מעודף שומן, אני לובשת חולצות עם מפתח V ומחוכים שמכניסים הכל פנימה.
אני יודעת להסתתר, להתחבא. זה כל מה שידעתי כל חיי. זה היה הצורך הכי בסיסי שלי, כמעט כמו לאכול ולישון. אז למדתי, ונהייתי סוג של מאסטר בלהסתיר את עצמי.
 
הגעתי היום למסקנה.אני בסדר. אני בסדר גם במידה 46, גם אם לא רואים את כל העצמות בגוף שלי.
אני בסדר גם אם אני לא עומדת בסטנדרטים המעוותים שהחברה של היום מנסה לכפות עלי.
אני בסדר כי היום אני שלמה עם עצמי. אני שלמה עם צורת העיניים שאני לא אוהבת אבל מחפה על זה עם איפור עיניים מושקע. אני בסדר עם השיער המוזר שלי, שלא מחליט אם הוא חלק או גלי.
אני בסדר גם עם החזה הגדול שלי, שבגללו אני כמעט לא יכולה לקנות חולצות מכופתרות או סתם חולצות בחנויות רגילות (לא מידות גדולות).
אני בסדר עם כל הפאקינג 1.78 סנטימטרים שלי שתמיד קיללתי.
אני בסדר עם מה שעברתי, זה הפך אותי למי שאני.

קוראים לי טל פיניקס חמלניצקי. אני בת 22.
אני ניצולת נסיונות התאבדות ופיתחתי חסינות לבולשיט שהחברה משדרת.
מי שלא מתאים לא יכול לקפוץ לי.
זו אני. הצד שאני מציגה לעולם, והצד שאני רואה מעבר לאדים על המראה, אחרי המקלחת, זה שאני מנסה להסתיר.

עד הפעם הבאה,
אדיוס!