יום שלישי, 7 באוגוסט 2018

המדריך למאפרת המתחילה: הכללים

אף פעם לא הייתי טובה בהתחלות חדשות או בסיומים מרגשים. 
גם את לימודי האיפור שלי התחלתי וסיימתי בצורה די מגומגמת, ואם לומר את האמת אין לי מושג מה אני עושה עד רגע כתיבת שורות אלה. יחד עם זאת, עברתי כברת דרך ולמדתי לא מעט. אני בוחרת להעביר חלק מהידע שצברתי עם השנים כדי שאולי למישהי אחרת שבאה להגשים חלום יהיה קצת יותר קל.
לא הכל דבש ושושנים לאורך הדרך, אבל ברגע שמפנימים את הכללים שכתבתי הדרך בהחלט תהיה מעט יותר קל. אני מציגה בפניכם את המדריך למאפרת המתחילה: 

מתחילה לימודי איפור? הנה כמה דברים שכדאי להפנים:

ניקיון והיגיינה:

לצערי הרב זו נקודת תורפה בהמון מקומות, בין אם בתי ספר או חנויות. Let's make it clear : אין מצב שאין לך אלכוהול לחיטוי בערכה!!! ההמלצה האישית שלי היא לרכוש ליטר של אלכוהול 90-100% בחנויות למוצרי ציפורניים, מאחר והוא יכול גם לפרק את החומר על המברשת ולנקות אותה. מאחר וקשה יותר להשיג אותו אפשר להסתפק באלכוהול 70% בסיסי. את שניהם אני ממליצה להעביר לבקבוק תרסיס קטן וכך יהיה לכן נוח להשתמש בו. מה עושים איתו? הרבה מאוד:
* מרססים עפרונות עיניים ושפתיים (ומחכים לאידוי מלא לפני שימוש על הלקוחות, כמובן).
* אפשר לרסס על מוצרי אבקה דחוסים (יש שאומרים שזה פוגם במוצר. אני מרססת מרחוק וזה לא פגע בפורמולה.
* חיטוי של מייקאפים, קונסילרים ושפתונים מוצקים. כל מה שמגיע בסטיק או בפאן ניתן לחיטוי. מרססים ומעבירים טישו יבש. כן, מתבזבז מעט חומר, אבל זה עדיף על סיכוי לזיהום.
* המחמירות ירססו גם את הידיים (ממליצה להחזיק קרם ידיים במקרה כזה, העור עשוי להתייבש בריסוס מרובה)
* מה לא עושים? לא טובלים את כל המוצר באלכוהול. למה? כי כל האלכוהול מזדהם. בחנויות שבהן זה קורה מחליפים את האלכוהול כל יום, את כנראה לא תעשי את זה.
טיפ: רוב הסיכויים שלא תסיימי את הלימודים מבלי ללכלך את הבגדים בחומרים לפחות פעם אחת, ובד"כ זה יהיה בכתם מייקאפ / אייליינר ג'ל שנשכח על גב כף היד. עבור מקרים כאלה אני מאוד אוהבת להשתמש בתמיסת ניקוי לאקדחי איירבראש, זה ממיס את החומר בקלות ובמהירות ונשטף מעולה בכביסה. 


תהליך:

הדבר הכי חשוב שאי-אפשר להדגיש מספיק: הלימודים הם תהליך, ולא תמיד תהיה לך תוצאה מושלמת. כן, את תטעי בדרך. כן, את תפשלי מדי פעם, אבל לרגע אל תשכחי שזה רק איפור, ותמיד אפשר לנקות את הפנים ולנסות שוב! אל תתני לדברים האלה להפיל את רוחך, גם אם לדעתך יצא זוועה. לא פעם את תתנסי בטכניקות וחומרים שונים בפעם הראשונה, וזה דורש תרגול והקניית הרגלים, מה שמוביל אותנו לנקודה הבאה.


תרגול:
צר לי לאכזב, אבל גם כאן יש שיעורי בית; הם פשוט לא מגיעים בספר לימוד או מחברת. רוצה להצליח לעשות את זה בדיוק כמו המורה או אמניות האיפור באינסטגרם? תרגלי. את לומדת טכניקה חדשה בעבודה פיזית וזיהוי דקויות ויזואלי, דבר כזה מחייב אימון של השרירים ביד לצורת העבודה ואימון של העין לזיהוי פרטים מדויקים יותר.  תרגלי טכניקות שונות על סוגי פנים ועור שונים, זה רק יתרום. מה לתרגל? הכל. אבל תרגול אמיתי זה לא לעשות מה שאת כבר טובה בו ובא לך בקלות. זה בדיוק הזמן לעבוד על כל נקודות התורפה שלך, על הטכניקות שקשות לך. תארגני את כל החברות / בנות המשפחה (בונוס: תרגלי על בן הזוג / אח / ידיד. יש להם ריסים, עיניים ושפתיים בדיוק כמו לנו) ותושיבי אותן בכל הזדמנות פנויה. לא מוצאת על מי לתרגל? תרגלי על עצמך או הגיעי לשיעורי חיזוק במידה ובית הספר בו בחרת מציע שירות כזה. ככל שתתאמני יותר, את תצאי מהלימודים עם הרבה יותר ביטחון ויד הרבה יותר מיומנת. 
טיפ: ברוב המוחץ של המקרים נקודת התורפה של תלמידות קורס איפור הוא בשני דברים: טשטושים ועבודות מדוייקות (דהיינו שפתון כהה ואייליינר). לגבי עבודות שרטוט מדויקות למיניהן אני ממליצה לתרגל עם חומרים קלים להסרה ע"מ לא לגרות את העור יתר על המידה. שרטוט שפתיים או אייליינר עם מייקאפ שומני בגוון כהה יחסית יעשה עבודה מצויינת.


תהיי קולב:
כמובן שאני מאחלת לך להתאהב עד כלות בכל נושאי הלימודים, אבל אם נודה על האמת זה לא סביר, נכון?
כמו שאת צריכה לתרגל את הנלמד בשיעור, כך גם בת הזוג שלך לתרגול. את מלווה את הפנים שלך לבת הזוג שלך לצורך התרגול וכך גם היא. יכול להיות שלא תאהבי את התוצאה ויכול לקרות מצב שזה לא יתאים לך, אבל לעתים צריך לתרגל גם מה שלא מתאים, ולו רק כדי לראות שזה לא מתאים או לחלופין ע"מ לאמן את היד והעין (ע"ע הסעיף הקודם). לא אהבת? הסירי את האיפור בסוף השיעור לאחר מתן משוב מהמדריכה / המורה שהוצמדה אליכן בתרגול, הכל בסדר.
בת הזוג שלך עובדת בצורה שלא נעימה לך? תגידי! את לא אמורה לסבול או להיות בחוסר נוחות, ויתרה מכך, הביקורת הזו חשובה ע"מ ללמד לעבוד בעדינות. אסור לשכוח שאנחנו נוגעות בפנים של אנשים ומעבר לרמת האינטימיות והחוסר במרחב אישי, זהו גם אזור עם ריכוז גבוה יותר של קצות עצבים, מה שגורם לרגישות גבוהה יותר. בין אם המגע מציק ובין אם את מרגישה שחומר מסויים לא עושה לך טוב, אל תהססי לדבר על כך.
היה לך נעים? דברי גם על זה. אין דבר כיף יותר מלדעת שמי שישב מולנו על הכיסא נהנה מהמגע שלנו :)


תהיי זיקית:
את תלמדי המון שיטות וסגנונות. את לא חייבת לאהוב הכל אך כאשת מקצוע את חייבת לדעת לעשות הכל. בתור מוסד לימודי על אחריותו של בית הספר ללמד אותך הכל, החל מהלוק הקליל ביותר, ברמת הבלתי-נראה, ועד מה שנראה כאילו התפוצץ לך תיק איפור בפרצוף. יש דברים שלא תוכלי לסבול, זה מחויב המציאות. מה עוד מחויב המציאות? לפחות בתחילת הדרך, את לא יכולה להרשות לעצמך לנקוט בקו ספציפי ולא לקחת עבודות שאת לא אוהבת את הסגנון שלהן. הטעם האישי שלך לא רלוונטי כרגע. אני יכולה לשנוא איפור לבנוני כבד ומנצנץ בכל מאודי, אבל זה לא רלוונטי כשזה מה שהלקוחה שלי מבקשת. בעל המאה הוא בעל הדעה. הזמנת מישהי לאיפור והיא הגיעה בשבילך ע"מ שתוכלי לתרגל? אחלה, זה זמנה להיות קולב ולתת לך לעשות כאוות נפשך. היא ביקשה ממך איפור? תפקידך להוציא את המאופרת שלך מרוצה. אני לא אומרת להשתמש בטכניקה שלא מחמיאה לה ללא שום ויכוח, את כנראה יודעת יותר ממנה ורצוי מאוד שתביעי את דעתך, אבל אם היא מתעקשת, היא תקבל. הכל עניין של גמישות וסמנטיקה בשורה התחתונה.
זכרי: אשת מקצוע אמיתית יודעת לבצע בצורה מצויינת גם דברים שהיא לא אוהבת באופן אישי.


ניפוץ מיתוסים:

אוקיי, רוב הסיכויים שאני לא אצליח לכסות אפילו את קצה הקרחון, אבל יש כמה דברים שצריך לדבר עליהם:
YouTube
YouTube הוא לא אלוהים. כן, אפשר ללמוד משם המון. כן, יש שם מידע מאלפי אנשים סופר מוכשרים. לא, לא כל מה שהם אומרי ונראה טוב במציאות זה נכון. הרבה פעמים זה דווקא הפוך. יוטיוברים לרוב מציפים את עצמם בכמויות תאורה מטורפות שגורמות להכל להיראות חלק ומושלם כשבמציאות זה נראה עמוס עד בחילה. קחי הכל בעירבון מוגבל. 

שימר:
משום מה נהיה כאן טרנד לא ברור של להציף את הכל ואת כולם בהברקות. נתחיל מהעובדה הבסיסית שהמילה 'שימר' היא תיאור לכל דבר מבריק, לא מוצר ספציפי. בארץ המילה אוטומטית תוייגה כמוצר הארה מבריק. שימר יכול להיות צללית, שפתון, לק, היילייטר (מה שהרוב מתכוונות אליו) ואפילו מייקאפ שימרי, כלומר מייקאפ בגימור מבריק.
עכשיו כשהבהרנו את הנקודה הזו נמשיך לסיבה האמיתית לסעיף הזה ברשימה. הברקה חיה מאור ומדגישה תלת-מימד. היא יכולה להדגיש עצם לחי ועצם גבה משגעות, ובאותה מידה להדגיש קמטים ופצעונים שנרצה דווקא לטשטש. אם יש פצעונים או צלקות תלת-מימדיות - לא מניחים עליהם מוצרים מבריקים. אם יש קמטים - לא מניחים מוצרים מבריקים. לדוגמה: הגיעו אליך כלה ואמא לאיפור.  לכלה יש חטטים וצלקות מאקנה שהיה לה בנערותה על הלחיים והאף אבל עצם הלחי (שהיא לרוב המקום העיקרי להברקות) חלקה לגמרי. האמא מקומטת ברוב חלקי הפנים אבל עצם הגבה שלה חלקה. הברקה לא חייבת להיות הכל או כלום. יש דבר כזה מידתיות. יש דבר כזה עבודה סלקטיבית. אפשר להבריק את האזורים החלקים ולהשאיר את האזורים הבעייתיים בגימור מאט. זה אפילו מומלץ.

ניצול חומר
כולם ינסו תמיד להמציא מחדש את הגלגל אבל בעידן שלנו רוב האופציות כבר מוצו והכל יושב על אותו בסיס עם שינויים קלים. בשוק יש עשרות אלפי מוצרים. בהכללה גסה ביותר כל המבחר העצום הזה מתחלק לשני סוגים: מוצרי אבקה ומוצרים רטובים / קרמיים. 
צלליות, סמקים, פודרות, ברונזרים וכן הלאה מבוססים ברובם על רשימת רכיבים דומה למדי, והשוני הוא בגוון, בגימור (מאט או מבריק בד"כ) וברמת הפיגמנט. צללית ורודה יכולה להיות סומק וברונזר יכול לתפקד כצללית חומה בכיף גדול. כל צללית שמנת מבריקה או בהירה מספיק יכולה לתפקד כהיילייטר. מייקאפ נוזלי או מוצק, קונסילר נוזלי או מוצק, סומק קרם, מוצרי קונטור ושפתונים מבוססים גם הם על רכיבים דומים והעיקרון הוא כמו במוצרי האבקה. השמשה של מוצר אחד למספר מטרות תקל גם על הגב שלך כשתצטרכי לסחוב מזוודות עמוסות חומרים. היוצאים מן הכלל עבורי הם המוצרים המתייבשים למיניהם כגון שפתונים נוזליים ואייליינר ג'ל שזוכים לקטגוריה משלהם ואותם אינני נוהגת לערבב עם אף אחד מהקטגוריות האחרות. כולם תמיד ינסו למכור לך כמה שיותר מוצרים ו'להעשיר' את המזוודה שלך, אך זכרי דבר אחד: לקנות תמיד אפשר, החכמה היא לדעת לנצל את מה שכבר קיים בכמה שיותר דרכים. לפעמים אפילו תמצאי פייבוריט חדש בצורה זו ;)

מחיר כערובה לאיכות:
חברות הלואו-קוסט זוכות לסטיגמה שלעתים מוטעית לחלוטין. לא פעם אפשר לדוג מציאות נהדרות ברשתות האלה, וחבל לפספס. מחיר נמוך לא בהכרח מעיד על מוצר לא איכותי. איך יודעים? מנסים. במחיר 9-20 ש"ח למברשת בממוצע, אין בעיה לרכוש כמה סוגים ע"מ לנסות ולאחר-מכן לרכוש מברשת איכותית ויקרה יותר אם תבחרי בכך. לא פעם יש גם מוצרי איפור שיעלו באיכותם על מוצרים ממותגי יוקרה.
רשתות הלואו-קוסט מומלצות ביותר גם לרכישה של דברים ש'מסביב': פדי צמר-גפן להסרת איפור, קיסמי אזניים, מגבונים לחים, מיכלים למיניהם שיכולים להיות שימושיים וכו'.
מקום נוסף לרכישות שלגביו יש גם החרגות הוא אתר הקניות 'אלי-אקספרס'. בשום פנים ואופן לא רוכשים שם מוצרי איפור וטיפוח!!! המוצרים הנמכרים באתר לא מקוריים ולא מפוקחים, מה שמוביל לכמויות מפחידות של מתכות וחומרים מסוכנים בתוך המוצר שנראה תמים. אל תטעו, גם אם האריזה והתמונות נראות משכנעות אין לדעת מה נמצא בפנים. מה כן מומלץ לרכוש שם? מוצרים חד-פעמיים למיניהם (אפליקטורים למסקרה / למוצרי שפתיים וכו', על כך בפוסט נפרד) , מברשות וכלים נוספים (פינצטות, ספטולות וכיו"ב). לסיכום הסעיף: כן לכלים, לא למוצרים. קאפיש?


ולסיום, כמה משפטי מחץ ודברים קטנים שיעזרו לכן בפן הטכני של הלימודים:
משפטי המחץ של טל פיניקס:
אם אתן תלמידות שלי, כנראה שמעתן את זה יותר מדי פעמים

צבע לא מסתיר תלת-מימד:
כמו בסעיף השימר של ניפץ המיתוסים, שכבה נוספת של חומר לא תצליח להסתיר מאפיין תלת-מימדי על הפנים. מכירה את הילדים שמנסים להסתתר מתחת לשטיח ובטוחים שאם הם לא רואים את העולם אז העולם לא רואה אותם? זה בדיוק כזה.

אור מטפל בצל, צבע מטפל בצבע:
גוף האדם לא מורכב רק מתלת-מימד. אנחנו מורכבים גם מצבע. לעור שלנו יש צבע, לכלי הדם שלנו יש צבע, לכל דבר בגוף שלנו יש צבע. יש שאלה אחת שאני תמיד שואלת את התלמידות שלי והיא מפילה את כל האסימונים, תקראי את זה טוב: שחור עולה על לבן או לבן עולה על שחור? לצורך ההדגמה, ניקח בד בסיס אטום ושחור (לצורך העניין כהות מסויימת בפנים שלא נוצרת כתוצאה. אם נפרוס מעליו בד שיפון דק ולבן, הוא יכסה לחלוטין? לא. יתקבל גוון אפרפר בסופו של דבר. וזה בדיוק העניין. ברגע שצבע כהה על הפנים נובע ממשהו שנוגע בצבע, גם הקונסילר הכי בהיר ביקום לא יעזור, הפתרון חייב לבוא ממקום אחר. מה קורה ברגע שהכהות נוצרת מצל? ניחשת נכון, מכניסים אור. שימוש בגוון בהיר יותר מגוון העור יעשה את העבודה.

בין שחור לבן יש 50 גוונים של אפור:
אולי המשפט האהוב עלי, ולו בגלל שהוא מצחיק את כל מי ששומעת עליו אבל נותן לה רגע הארה באותה מידה. תחשבי על המשפט הזה רגע.
אם אני רוצה להגיע מגוון כהה מאוד לגוון בהיר מאוד, איזו סיבה יש לי לעבוד קשה על יצירת מעבר אם אני יכולה פשוט להשתמש בגוון ביניים כתחנת מעבר?  השתמשת בחום כהה לקפל וקשה לך לטשטש אותו לכיוון השמנת של עצם הגבה? פשוט השתמשי בחום בהיר באמצע ותעשי לעצמך חיים קלים!

תדאגי לשלוט את בחומר ולא שהחומר ישלוט בך:
הרבה שואלים אותי לגבי הטשטושים שלי באיפורי עיניים ומתחננים שאגלה את הסוד, אך התשובה שלי נשארת זהה כל הזמן: הרבה שכבות דקות של צבע. אין טעם להתחיל בכמות גדולה של חומר שלא תדעי לאן להזיז או תיצור לך כתמים לא רצויים. תתחילי במעט חומר, טפלי בו וכשתראי שאת רוצה עוד תוסיפי, אבל שוב, מעט. ברגע שאת עובדת עם כמות קטנה של חומר הסכנה לבעיות או לכתמים שלא זזים קטנה בהרבה, והעבודה הרבה יותר נוחה ובטוחה. יד רכה ומעט חומר הם הדרך הבטוחה לעבודה נקיה.


בסופו של יום, אחרי כל הטיפים והכללים שנתתי לך מגיע הדבר הכי חשוב שבלעדיו כלום לא עובד: האמיני בעצמך ואל תוותרי על החלום!
תמיד יהיה המקטרגים שיאמרו שזה לא מקצוע אמיתי, שזה לא משתלם, ויתנו עוד 1001 הסברים ותירוצים למה לא לעשות את זה. בשורה התחתונה אלה החיים שלך והחלום שלך, אל תתני לאף אחד להרוס לך את זה! 

ב-ה-צ-ל-ח-ה-!-!-!



יום רביעי, 18 באפריל 2018

עצמאות

ערב. יום הזכרון לחללי מערכות ישראל מתגנב פנימה והתוגה משתלטת על כל חלקה טובה. הכאב קולקטיבי, גם הזכרון. מדינת ישראל מתייחדת עם זכר בניה ובנותיה, אם כחלק מכוחות הבטחון ואם כנפגעים בפעולות האיבה.
יש משהו כאן, בישראל. הספורט הלאומי הנפוץ בשנים האחרונות זה להתנצח, החברה מפולגת לכ"כ הרבה קבוצות. אבל לרגעים, בדיוק כמו אלה, אנחנו יודעים לעצור הכל ולזכור אותם, את כולם. את אלה שנלחמו בגופם, ואת אלה שלא הספיקו להתגונן. 

אני לא חלק ממשפחת השכול. כביכול זה לא שלי, אבל עדיין הלב שלי מפורק. שבור. שבור לכ"כ הרבה רסיסים קטנים. 23,645 רסיסים. ואולי עוד שישה מיליון. יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל מתקיימים בהפרש של שבוע אחד מהשני, מעולם לא הבנתי את זה. הכל נראה לי קרוב מדי, דחוס מדי. עם בואו של האביב אנו חוגגים את חירותנו מהמצרים, שבוע עובר ואנו מתייחדים עם זכר הקורבנות של המלחמה ההיא, שהרסה עולם שלם.  המלחמה שבצלה קמה חלקת האלוהים הקטנה שלנו. ולאחר שבוע נוסף זוכרים את אלה שנתנו את חייהם כדי לשמור על מה שבנינו כאן. ואז, ללא רגע קט לנשום, מחליפים את הכאב הגדול בשמחה גדולה ש'עם ישראל חי', ואנחנו עוד פה למרות הכל. והדיכוטומיות הזו, הקונטרסט, הוא קשה, ולא תמיד מצליח. 

תמיד היה לי מוזר, ההפרש הכ"כ קטן בין שני ימי זכרון. שני ימים של כאב. ממלחמה אחת גדולה של עולם שלם לכמה מלחמות של מדינה קטנה שרק רוצה לחיות. וההפרדה הזו. השואה והגבורה. חללי מערכות ישראל. כל חייל שנפל הוא גיבור. כל יהודי שמת בגלל אמונתו הוא חלל. כל מוות הוא שואה פרטית של מישהו. החייל בטנק, השוטר בניידת, הפרטיזן שנלחם בידיו החשופות, זה עם המספר על היד. כולם גיבורים. כולם קיפחו את חייהם כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן.

מדינת ישראל. מדינה שקמה כדי שאולי נמות קצת פחות ונחיה קצת יותר. אבל זה לא קורה. השנאה, הטרור, הם לא יודעים שובע וגובים עוד ועוד קורבנות. כי נלחמנו על הבית. כי הגנו על עצמנו. כי חיינו את חיינו ומישהו החליט לפוצץ משהו ולקטוע חיים. להרוג. למה? ככה. נולדתם למשפחה הלא נכונה, לדת הלא נכונה. גם אם לא עשיתם כלום, אתם תשלמו. גם אם יש לכם משפחה מעבר לגדר. גם אם דמנו הוא אותו דם.
הדם הזה, דם אחינו ואחיותנו, הוא המלט שמחבר בין הלבנים שמרכיבות את מה שנבנה כאן ב-70 השנה האחרונות. שילמנו בדם על עצמאות, אבל זה לא מספיק, הרוע רק רוצה עוד. עוד מוות. עוד דם. עוד חלל ריק של נשמה שנקטפה.

שיר של פוליקר מתנגן ברקע, 'כשתגדל'. וההבנה שהמדינה גדלה על חשבונם וגופותיהם של הילדים שכבר לא יגדלו , היא מחלחלת ומפלחת את הלב. אני מסתכלת על צבא ההגנה לישראל. רובו מורכב מילדים. ילדים שרק הורידו את חולצת בית הספר וכבר לובשים מדים ומקבלים נשק ליד, ועול כבד מנשוא. להגן על המדינה. לדאוג שהחיים כאן ימשכו בשקט היחסי הזה שהתרגלנו אליו, אם אפשר לקרוא לזה שקט. והרבה מסיימים את זמנם במערכת וממשיכים בחייהם. טיול, לימודים, משפחה. העמדת דור נוסף שיום גיוסם לצבא ידוע מהיום שהם נולדים ומשם הספירה לאחור כבר מתחילה. אבל חלק לא חזרו. חלק ישארו בלבנו רק כזכרון. כסיפור. כחלל ריק בלב אלה שאהבו אותם כ"כ.

המדינה חוגגת 70 שנות קיום. 70 שנים של מלחמה על הבית. 70 שנים שאנחנו לא מוותרים על זכותנו לחיות את חיינו.
70 שנים של תקווה. אם לא תקווה ואמונה בטוב, מה עוד נשאר לנו בעולם הזה? דתיים, חילונים, יהודים, ערבים, רוסים, אתיופים, מרוקאים. לא משנה לי מי אתם ומה אתם. כולנו אנשים. כולנו חיים כאן יחד. בואו נאהב קצת יותר. בואו נשנא קצת פחות.

בואו נעשה פה שלום.





יום חמישי, 4 במאי 2017

באוטובוס????

אוטובוס. קו 825 של 'אגד' מעפולה לת"א ובחזרה אם לדייק, עליו אני מבלה כשליש מיום עבודה ממוצע שלי בשנתיים וחצי האחרונות. במקום לשלם שכ''ד מופקע על שכירות של דירת חדר וחצי מתפרקת בת"א (לא כולל כלום, אולי למעט אוויר לנשימה שעדיין מסופק בחינם) הכסף הולך על נסיעה הלוך-חזור מבירת העמק המתפתחת לת"א הפקוקה שלא נחה לעולם. המיזוג והבידור כלול בתשלום, המקום לרגליים לא תמיד, אבל זה יכול להיות גם בדירה ממוצעת בת"א ;)
בגלל אורח החיים העמוס שלי אני משתדלת להתייעל מבחינת זמנים ומצאתי פתרון לא רע לפחות לדבר אחד: האיפור היומי. הייתי כותבת שמתוקף המעמד והתפקיד שלי בביה"ס אני מחויבת להציג דוגמה אישית לתלמידים והתלמידות ולכן צריכה להשקיע באיפור, אבל זה לא נכון, או לא מדויק בכל אופן. אני משקיעה באיפור היומי שלי שעה בממוצע. לא כי אני חייבת במובן הפשוט של המילה, אלא במובן הרגשי יותר. המשחק עם הצבעים, העבודה עם המברשות והחומרים, כל אלה מספקים לי הנאה, משחק, תרפיה. החלטתי שבמקום להיקרע בין הבחירה להתפנק בעוד שעת שינה בבית לבין להשקיע באיפור מיוחד לקראת המשמרת אני עושה ויתור אחר: נוחות של שידת איפור. אני אורזת לי כל יום נרתיק עם איפור ונרתיק עם מברשות, מכניסה לתיק ומתאפרת בזמן הנסיעה. ממילא אני לא נוהגת, ממילא האוטובוס די ריק בשעות בהן אני נוסעת וכך יוצא שאני זוכה לספסל שלם להתפרס עליו; אז אני מעלה את הדברים אל המושב לידי, פותחת את תיק הקסמים שלי ומוציאה מוצר אחד בכל פעם, זה שאני צריכה באותו רגע, כל השאר נשאר בתוך הנרתיק הרכוס. זה אמנם רחוק מלהיות מצב אידאלי, אבל זה נותן לי תעסוקה לנסיעה שאורכת שעה וחצי במצב טוב ובנוסף מאפשר לי את שעת השינה הנוספת במיטה, שאולי ואולי לא מקלה את הצורך בקונסילר.

פנים נקיות עם העליה לאוטובוס 

כמו תמיד אני מתחילה עם הגבות ולא מוותרת על שימוש בשניים או שלושה גוונים ע"מ לתת משחק צבע ותלת-מימד. 


צורת עבודה ממוצעת בזמן הנסיעה

לאחר מכן אני מחכה לרמזור אדום או העלאת נוסעים כדי לשרטט את חלקה התחתון של הגבה בעזרת צללית הקרם האהובה עלי, שנרכשת מחדש כל ארבעה חודשים לערך.
כמעט כל יום אני נתקלת בגבות מורמות ותהיות כיצד אני מצליחה להתאפר בצורה מלאה בנסיעה, בייחוד על כביש החוף המוזנח יחסית. האמת היא שזה לא מפריע כשאני צריכה לטשטש או למרוח משהו בחופשיות, הרעד לא מפריע ומתרגלים לזה בקלות. האתגר הוא עבודות מדויקות שמצריכות יציבות, מה שלא תמיד קיים ואז העבודה לוקחת מעט יותר זמן. בד"כ בתחנות של נתניה עד צומת הסירה יש תחלופת נוסעים גבוהה יותר ואז עצירת האוטובוס ארוכה יותר ואני מספיקה לעשות פינישים מדויקים לאיפור העיניים. השפתון בד"כ מחכה למראה בחנות ביה"ס, אבל לא תמיד יש לי את הזמן הזה ואז תחנות פנים-ת''א מעולות לזה.






אני מגיעה לעבודה ורוב הסיכויים שהיום שלי יסתיים מאוחר ולא אגיע ליציאה האחרונה של קו 825 לכיוון עפולה ואבגוד במי שמשרת אותי בכזו נאמנות עם קו הלילה 840, שבד"כ מספק לי שעת שינה נוספת בדרך הביתה, אם אצליח להירדם.
אני מניחה שאצל חלק גדול מהקוראים מתעוררת השאלה מה קורה עם האנשים שמסתכלים או איך זה נתפס ע"י הסביבה באופן כללי, הרי זה משהו שבד"כ עושים בבית מול מראת חדר האמבטיה או שידת חדר השינה. התשובה שלי? אני מפסיקה להתעניין במה שאומרים וחושבים סביבי. אני עובדת בשקט, לא מפריעה לאף אחד ולא עושה בלאגן. יש מי שקורא או מתפלל בזמן הנסיעה, יש את האנשים שעובדים על מחשב נייד ויש אותי, שמנצלת שעה מתה של נסיעה מייגעת להתארגנות בוקר ולהנעמת הזמן שחולף. חיה ותן לחיות.
נסיעה טובה, חפשו אותי בין הספסלים.
שלכם תמיד,
טל פיניקס.


הלוק הסופי, שצולם בדרך חזרה הביתה 



יום חמישי, 23 בפברואר 2017

מציצים: יום בחיי (או: למה ולאן נעלמתי בשנתיים האחרונות)

Well, hello you guys! 


אחרי ש- pretty much נצלבתי ע"י תלמידים וקולגות על ההיעלמות הכמעט מוחלטת החלטתי לצאת בפוסט שניתן לקחת אותו בשתי צורות, וכאן מגיעה הבחירה שלכם איך להתייחס לזה: אסופת תירוצים לעצלנות פושעת שבגינה לא אספתי את עצמי ונתתי לעצמי להתרשל, או לחלופין לו"ז עמוס בטירוף שלא משאיר לי זמן או אנרגיות לעצמי. 
אז אמנם עדכנתי על הניתוח לגבי כמעט כל צעד, אבל כל השאר נזנח לטובת השגרה השוחקת על קו 825 מעפולה לת"א. 
השעה עכשיו 18:50, אני עדיין לא בבית. מלקוחה לאיפור ברעננה המשכתי לנתניה לאפות עוגה לאישה שהייתה לי כאמא במשך 15 שנים מדהימות. אני לא יודעת מתי אחזור הביתה. מחר יש לי שיעור בוקר. בהצלחה לי. 

אז איך היום שלי נראה? בואו להציץ: 

8:00

כוס שניה של קפה בזמן שהבסיס לעוגה שתורכב בערב נאפה בתנור. כאחרונת ילדי השמנת אני לא מסוגלת לשתות נס רגיל. חייבת הפוך עם המון קצף. שתי כוסות קפה על קפסולת נספרסו בדרגה 10, כי אחרי אתמול אין מצב שאתעורר בלי זה. השיער נראה כמו הצרות שלי, אבל מי לא נראה כמו סמרטוט בבוקר? 
בין לגימה ללגימה אני מתחילה לסדר את מזוודת האיפור לקראת הלקוחה של היום, לי, שהולכת לעשות היום סשן צילומי זוגיות עם בן-זוגה לקראת החתונה שתערך עוד חודשים בודדים. 


כמעט סיימנו! 

מברשות עיניים ופנים. בגרסה המצומצמת. 

כמו הפנאטית שאני, יש לי מספר סוגים של כלים חד פעמיים לשימוש סטרילי


מוצרי סקין נוספים: מייקאפים, פריימרים, מוצרי הצללה והסמקה

פלטות של אורבן דיקיי, אטלייה ויוסי ביטון שהולכות איתי לכל מקום 

צלליות קרם ופיגמנטים בשפע, למקרה שיתחשק לנו לשנות מעט

מוצרי איירבראש משמשים אותי המון גם ללא המכשיר עצמו, ולעתים קרובות לדילול פורמולות עבות וכבדות. 

כי אני לעולם לא מוותרת על בקבוק קטן עם תמיסת ניקוי מברשות 

כי דבר כזה מספיק מוצרי סקין 

מגירת שפתיים עם מאק ועפרה בעיקר

פודרות, סמקים ומוצרי הארה 


11:30

אני יוצאת לכיוון רעננה, לביתה של לי, שם היא מתארגנת לקראת הצילומים. מאחר ואני לא נוהגת אני מתאפרת בדרך. אני מעדיפה לישון בבית עוד שעה, או להתענג עוד קצת על הקפה, ולנצל את זמן הנסיעה להתארגנות. 
בד"כ אני עושה משהו יותר אקסטרווגנטי בעיניים, אבל אני משתדלת ללכלך כמה שפחות מברשות היום, כדי שיהיה לי יותר מבחר כשאגיע ל-לי. 
*עפרון גבות של מאק בגוון spiked למילוי עדין של הגבות 
*צללית ricepaper של מאק על גלגל העין ועצם הגבה להארה נוכחת אך עדינה, כי נקודת  אור זה תמיד 
*צללית texture בקפל ובזווית החיצונית לחימום והדגשת תלת-המימד של העין בהנחה עדינה עם מברשת e40 של סיגמא, האהובה עלי מכולן. 
*להדגשת הזווית החיצונית אני משתמשת בצללית גבות של ביוטיקר ומברשת e70 של סיגמא. 
*הפריימר הקבוע של בנפיט, מייקאפ דאבל-וור מעורבב עם מייקאפ temptu מס' 001 להבהרה, פודרה blot על כל הפנים. זה הדבר היחיד שאני לעולם לא משנה. עם עור כמו שלי אין את הפריוויליגה לשחק עם מרקמים והברקות לחות בסקין. גלוס בשפתיים וסיימנו. 



13:00

הגעתי ליעד. לכו תרימו עכשיו ציוד במשקל 30 ק"ג במעלה המדרגות. בהצלחה עם זה. 



אני מגיעה ללי ומתחילה לעבוד. היא בחורה עדינה עם תווי פנים רכים. אנחנו הולכות על מראה איפור קלאסי בגימור קצת מעושן וגווני יין סגלגלים. אני ואמא של לי, יעל, עוזרות לה להתארגן ואני יוצאת חזרה לכיוון נתניה בתחבורה ציבורית.



נרגעת עם רוק עדין בדרך חזרה 
18:00

שני אוטובוסים ושתי רכבות אח"כ, אני מגיעה סביב השעה 17.40 לנתניה. יצאתי מביתה של לי בשעה 14.45. לא תיארתי לי שיקח כ"כ הרבה זמן להגיע מרעננה לנתניה.
אני יושבת עכשיו לנוח עם כוס תה בביתה של האמא השניה שלי, כמו שאני קוראת לה תמיד. כותבת ספק לקוראים וספק לעצמי. 
רוב הסיכויים שאגיע הביתה בסביבות השעה 22.00 ואלך לישון מיד לאחר שאכין את תיק המברשות שלי לשיעור של מחר בבוקר. הגוף שלי עייף, העיניים שלי כבר נעצמות. הנפש שלי שמחה והלב מתרחב. 

לשגרת השיער שלי יש בדיוק שני מצבים. שניהם עם סיכת מקור. 


סלפי מעלית ראשון. מחליפה רכבות בדרך חזרה. 


לילה טוב. 

יום רביעי, 16 בנובמבר 2016

ארץ הפלאות של אליס

נו, תפסתי את תשומת הלב שלכם? יופי.
אחרי תקופת שקט ארוכה מדי שלוותה בעומס ושינויים גדולים בחיי הפרטיים, וזמן ארוך מדי אחרי הביקור בחנות, באתי לספר לכם על חנות קטנה ומטריפה. קוראים לה 'אליס'.

אי שם לפני שנה וקצת הוזמנתי להשקת חנות הלבשה תחתונה למידות גדולות בקניון 'גן-העיר' בת"א. התקבלתי בחיוך גדול לחנות בעיצוב מיוחד שכ"כ מזכיר את העולם הקסום של מלכת הלבבות והכובען המטורף. ההשקה הייתה בקבוצות קטנות, מה שיצר תחושת אינטימיות והיעדר המוניות. מאחר והייתי לפני הניתוח והכל היה מעורפל בנוגע לעתידי לא ביצעתי רכישה והגעתי להתרשמות בלבד.
מי שעוקב אחרי יודע שבסופו של דבר השגתי את המטרה שלי ועברתי בקצביה של 'מדיקל סנטר' הרצליה. לקחתי לי מספר חודשים נוספים להשלת המשקל והגעתי שוב ל'אליס'.

אחרי כל החודשים האלה, והשינוי הגדול בגוף, זיהו אותי, זכרו אותי ושוב קיבלו אותי בסבר פנים יפות, למרות שלא פרסמתי פוסט על החנות כמו שמצופה, אבל הנה, זה קורה עכשיו!

הגעתי בלי לדעת מה המידה שלי, או הגזרה המתאימה לי. הגעתי דף חלק. גם המנהלת והבעלים של החנות וגם אחת העובדות טיפלו בי ונתנו לי להרגיש לגמרי vip. הוציאו לי כל דבר שביקשתי, לא נרתעו ולא החמיצו פנים כשלא אהבתי דגמים שהוגשו לי ולא ויתרו. תאי המדידה לא ענקיים, אך יחסית מרווחים ונוחים לתזוזה גם לארוכת גפיים שכמותי. המתלים היו בצורת קנקני תה קטנים, התאורה צהובה ורכה (תאורה היא דבר שמתחיל לקפוץ לעין ולקבל מדמעות כשאת מאפרת ומלמדת את התחום), היא גרמה להכל להיראות יותר טוב.

מפה לשם, מצאתי את עצמי עם 3 דגמים שהתאהבתי בהם לחלוטין וניגשתי לקופה. מאחר ועדיין לא זכיתי בלוטו, והמחירים נעים באזור 250-500 לחזיה, התפשרתי על שתי חזיות ואחת השארתי מאחורה בלב כואב. יצאתי מהחנות בחיוך גדול ושמחה בלב על הרכש החדש. 'אליס' מנפצת כל מיתוס שאין הלבשה תחתונה יפהפייה וסקסית במידות גדולות. כל הדגמים המוצעים היו מעוצבים ומזילי ריר, אם על הקולב, כפריט אופנתי, ואם כמשהו ללבוש. כמדומני, הקאפ הגדול ביותר שמוצע בחנות הוא K, מכובד לכך הדיעות.

כעשר דקות לאחר שיצאתי מהחנות והמתנתי לאוטובוס כדי להמשיך ביום הכיף שלי קיבלתי טלפון ממנהלת החנות בו קראה לי לחזור לחנות. כבר חשבתי שמשהו לא בסדר, שקרה משהו. חזרתי לחנות רק כדי שיאמר לי שאני יכולה לקבל תחתון וחזיה מתנה והיא רוצה שאנצל את זה. בתמימותי לא שמתי לב לשלט הענק בכניסה לחנות שסיפר על מבצע 2+1 מתנה, וגם במעמד התשלום הפרט הקטן נשכח. התחתון היה מתנת יום הולדת מוקדמת, מאחר והקניה הייתה בחודש מאי /תחילת יוני. אז חזרתי רק כדי לקבל מתנה. הדבר שמדהים אותי הוא לא המתנה הנדיבה, אלא שיכלו לוותר וכביכול להרוויח עלי, או לא לבזבז בכל אופן, אבל בחרו שם לתת כמה שיותר ללקוחה, וגם אם זה צעד שיווקי נטו, אותי כבר קנו, ואין ספק שאני ממליצה על המקום בפה מלא, ובכל הזדמנות שיש לי.

ובגלל שאני כותבת את הפוסט מאפליקציה בנייד ולא ממחשב מסודר בבית, ארכז את כל התמונות כאן, בתחתית הפוסט:

יום ראשון, 22 במאי 2016

שורטס

היום היה יום מיוחד. לא בגלל שאישה זרה עצרה מולי באוטובוס לפני שירדה רק כדי להתפעל מהאיפור בגווני שקיעה עמוקים שיצרתי על פני הבוקר; זה גם לא היה בגלל האהבה שהרעיפו עלי בביה''ס , אפילו שזו כיתה שלא הייתי איתה. זה אפילו לא היה בגלל שנכנסתי לרשת 'גולף' וקניתי בגדים במידה 42, מידה שרק חלמתי עליה בעבר, שכן היו תקופות שגם 46 לא נסגר. זה גם לא היה בגלל מידה 2 בחולצה שקניתי ב'תמנון' שאליה נכנסתי ללא מאמץ מרות שמבחינתי העולם שלי רק מתחיל במידה 4 או 5 (לפחות זה האמיתי או השפוי, איך שתרצו לקרוא לזה, העולם שבו אני אוכלת, שובעת ולומדת להנות במקום לשאוף למשקל 55 ק"ג וזה על גובה 180 ס"מ, מיינד יו).

היום יצאתי לעבודה בשמלת מיני מתנפנפת. בלי מחטב ובלי גרביון להתעטף בהם. אמנם הייתה עלי כמות מכובדת של איפור (תסכימו איתי שהמעמד מחייב) אך גופי היה חשוף כמו שלא היה מעולם, לפחות עבורי. אין גרביון שיתן כיסוי עדין לרגל וישווה גוון אחיד יותר. אין מחטב שיכניס את הבטן והגלגלים בגב פנימה. אין אפילו טייץ קצר שימנע שפשפות בירכיים ויעזור לי לזכור למשוך את השמלה למטה כל הזמן. שלא יהיה חשוף מדי, שלא יחשוף את הירך הלבנה, כמעט שקופה, עם הצלוליט הזה, שרוקד ומרצד עם כל תנועה של הרגל.
אפילו נעלי עקב לא נעלתי. ויתרתי על האפקט המאריך שלה, על האשליה של רגל ארוכה ודקה יותר, לטובת עוד כמה שנים ללא כאבי גב וברכיים בהמשך.

ככה הייתי היום. חשופה. שמלת מיני ללא שרוולים,ללא מחטב, ללא גרביון. חשופה בפני עצמי. לראשונה מזה שנים נתתי לעצמי להרגיש את המגע של הרגליים שלי בלי בד חוצץ באמצע, שמסתיר, אורז, מחליק. רק אני, עורי שלי.
הייתי חשופה והייתי בסדר עם זה. למדתי לקבל את עצמי. עם הצלוליט, עם הצלקות בברכיים מתאונות ילדות למיניהן, עם זקיקי השיער השחורים שאני רואה מבעד לעור הלבן. למדתי לקבל אותי, זו האנושית שלא מטושטשת בגלל רזולוציית תמונה נמוכה, פוטושופ או צילום ממרחק. אני ואנוכי.

הצלחתי לחזור הביתה בחיוך ולא מרוסקת מעודף מודעות עצמית ששובר כל פיסת חיוך ותחושה טובה ומחזיר אותי להתייחד עם השדים בראש. חזרתי הביתה וחייכתי. לעצמי, למי שסביבי.

בוודאי תבינו אותי אם אומר שלסבב סידורים בעיר אחרי העבודה ביקשתי להתנתק מהבגדים השחורים ולו במעט, גם אם זה לחצי יום ורק חצי מהלבוש. אחרי חיטוט בארון הגדול שפתאום התרוקן לו גיליתי שאין לי מכנסיים ארוכים. נשארתי עם מספר שמלות שחורות שרובן קצרות ותו לא. גם המכנסיים שנשארו בארון ופעם היו קטנים גדולים עלי בשתי מידות עכשיו. מצאתי את עצמי שולפת מהארון בחשש זוג מכנסונים קצרים שמעולם לא לבשתי החוצה לבדם, רק עם טייץ או גרביון 200 דנייר, שחלילה לא יראו שהרגליים לא חלקות, בצבען או בצורתן.  מדדתי אותם, והם עלו והרגישו בסדר. לבשתי גופיה כחולה בגזרת racer back והסתכלתי במראה. מאז גיל 9 או 10 לא לבשתי מכנסיים קצרים, בטח לא כאלה. בזמנו הפסקתי כי כל הרגליים שלי היו מלאות פצעים אחרי שנעקצתי בלי סוף ע"י יתושים בפארק אפק, אח"כ זה נמשך בגלל הסיבות הארורות שאני מכירה יותר מדי טוב: דיבורים מאחורי הגב מצד משפחה וגם 'חברים' על איך אני מתלבשת, כמה אני אוכלת, כמה מהר אני אוכלת, איך אני הולכת ואיך אני נושמת (בחיי ששמעתי גם את זה ואני גם זוכרת ממי ומתי). כמובן שלא נשכח את קריאות ה'יא דבה', והשדרוג ל'תראו, דוב אפריקאי' מפי הביריון של השכבה שלצערי גר במרחק שני רחובות ממני.
מילא היו מאשימים את החינוך, את התרבות של אותן שנים, את האופנה. בחרו להאשים אותי שבחרתי בחולצות שבקושי פוגשות את המכנסיים, בחרו להאשים אותי שאני מתלבשת בצורה לא נאותה לגילי וצורתי  כשזה מה שיש לחנויות להציע לי. לא רק שהייתי ילדה שמנה, התפתחתי מוקדם בנוסף ועקפתי את אמי בגובה כבר בגיל 11. פרופורציות הגיוניות ואיזון תמיד היו מילה גסה בחיים שלי.

אז כולם התלוננו וצקצקו, ואני הקשבתי להם והתכסיתי. הלכתי במשך שנים רק עם מכנסיים ארוכים (עד לפני כארבע שנים) ורק עם שרוול 3/4 (עד לפני כ-7 שנים, אז העזתי ללכת עם שרוול קצר). כל זה גם בחודשים הכי חמים של השנה. התכסיתי כמה שרק אפשר. הסתתרתי. כדי שלא יהיה להם מה להגיד, שיעזבו אותי לנפשי.  כמובן שזה לא עזר, אבל עדיין המשכתי להתכסות.

אחרי כ"כ הרבה שנים של הסתתרות, היום נחשפתי. לבשתי שורטס עם גופיה ללא שרוולים ויצאתי החוצה. עם העור הלבן, עם הצלקות על הברכיים, עם זקיקי השיער שרואים רק ממש מקרוב. נכנסתי ככה לחנויות הבגדים, מדדתי בגדים, ותירגלתי סינון של מבטים זרים ובוחנים. תירגלתי מבט מקבל ולא שופט מעצמי, על עצמי.

לכאורה היה יום טוב, רק שהוא מעורר מחשבה קצת עצובה. ההישג הזה, אבן הדרך בתהליך לקבלה ואהבה עצמית, הגיע רק כאשר אני רזה באופן יחסי למה שהייתי. לא הצלחתי לקבל את עצמי ככה לפני שהשלתי 33 ק"ג. השאלה שכל הזמן מעסיקה אותי היא האם ההתקדמות הזו הגיע בגלל המידה שהצטמצמה לה, בגלל אובדן המשקל וההתקרבות למודל היופי הרזה, או בגלל שעברתי תהליך נפשי כלשהו, גם בעזרת קבוצות האופנה השונות במרחבי הפייסבוק, שסיפקו כתף תומכת וכר פורה להעצמה אישית, מקום בו נשים לא שופטות ומפילות אחת את השניה, אלא פועלות עפ"י ההפך הגמור - הן מפרגנות ומרימות אחת את השניה. אני מאמינה שזה היה שילוב של הכל יחד, אם כי אני עדיין מצרה על כך שלא הצלחתי לראות את עצמי באור חיובי גם לפני השינוי שעברתי.

אל תחשבו לרגע שאני מתחרטת על הניתוח שעשיתי או על צעד אחד מכל מה שעברתי. זה רק שהייתי שמחה אם התהליך הנפשי היה מראה תוצאות גם לפני הירידה במשקל, ואז אולי הייתי יודעת שהיו תוצאות ממשיות להכל, והמותן המכווצת היא לא הדבר היחיד שהשפיע על הלך הרוח.