דור האינסטנט

אני פותחת את המחשבת, עולה  על עמוד הכתיבה. בוהה בעמוד ריק. מקלידה ומוחקת, מקלידה ומוחקת. כבר 5 שנים שהבלוג גוסס. אני לא יודעת אם תהיה תחיה מחודשת או שהפוסט הזה מהווה נשימות אגונליות. חלקכן, העוקבות הנאמנות שלי, עוד תופסות אותי ברחוב או כותבות לי מדי פעם כמה אתן מתגעגעות לפוסטים שלי. ואז.. אז הלב שלי מתרחב. הלחיים נהיות חמות ואדומות מהסמקה. כמה כיף לדעת שמישהו עוד זוכר את התכנים שיצרתי. שמישהו זוכר אותי ואת מה שהייתי. אני מודה שנכביתי משום מה. רצף העבודה המטורף שנכנסתי אליו, הנסיעות, העומס הפיזי הנפשי גבו את מחירם ממני וממה שפעם כ"כ אהבתי לעשות. מדי פעם בנסיעה לעוד שיעור או עוד לקוחה עולות בי מחשבות לנסות לכתוב שוב, ואני כותבת לי כותרות ונושאים ל-10-15 פוסטים ומדמיינת את עצמי מצליחה שוב למצוא את התשוקה הזו, כותבת במרץ, מצלמת, מוצאת מחדש את האושר שביצירה, אבל אז אני נוחתת חזרה לשגרה, יורדת מהאוטובוס וממשיכה בשגרת חיי. משהו מת בי. הרצון שם, הוא בוער בפנים, ואני מרגישה שיש לי כ"כ הרבה מה לומר, אבל זה לא יוצא.
אני עוצרת לרגע ומסתכלת על מה שהיה ומה שהווה. כשהתחלתי את הבלוג הייתי חלק מגל של כותבות שצצו כמו פטריות אחרי הגשם, עכשיו אני רואה את זה. כולן נעלמו, בודדות בלבד החזיקו מעמד. חלקן עברו לתוכן ויזואלי והרוב נשאבו לשגרה דוחקת ושוחקת בדיוק כמוני. היום, ב-2019, הכל אינסטנט. הפרעות קשב וריכוז? התכוונתם חוסר קשב וריכוז. מתי לאחרונה ישבנו לקרוא ספר או כתבה שלא לוקחת יותר מכמה דקות? התנתקנו מהמסכים שמקיפים אותנו מכל כיוון ולא התעורר בנו הצורך לתפוס מיד את הטלפון ולראות מה התעדכן, לוודא שלא פספסנו? או שסתם פתאום השתעממנו אחרי פחות מ-5 דקות ללא תמונה מרוטשת שרצה לנו מול העיניים.
The FOMO is real. נהיינו מכורים לשטף מידע רציף ועמוס כ"כ, אבל מצד שני אין לנו את הסבלנות לעצור ולקלוט אפילו פיסת מידע אחת כמו שצריך, אז אנחנו בולעים כותרות ורצים מתקציר אחד לאחר, ממסך הטלוויזיה למסך הטלפון, למסכי הענק ברחובות (במקרה שהרמנו את הראש מהטלפון, כן?). בעולם כ"כ ויזואלי, עולם שכולו אינסטנט, אני תוהה אם יש עוד ערך למילה הכתובה ולתוכן מעמיק. כבר חודשים שאני תוהה: אם אחזור ליצור תוכן, האם אהיה אקטואלית? האם התוכן שלי עוד רלוונטי? אני מסתכלת בפיד האינסטגרם שלי והוא מלא בילדי פלא מוכשרים בני 16 עם תהילה עולמית (וככל הנראה פרצוף מנותח ומרוטש) ותוהה האם יש לי מקום בעולם הזה.
חגגתי לא מזמן יום הולדת 29. בעולם הביוטי אני כבר זקנה. אין לי עניין להיות חלק מטרנד ולעשות קאט-קריס עם מיקי-מאוס ניאוני כמו עשרות אלפי אחרים בעולם או לחקות טרנדים ללא משמעות, רק כדי להיות חלק ולהיות IN. זו לא אני, מעולם לא התאמתי לזה. אבל אני מאמינה שיש לי מה להגיד, יש לי מה להראות. יש לי את הרצון, האש הזו בפנים, לצעוק 'אני כאן' אבל מצד שני אני כבר לא יודעת אם יש מי שישמע, מי שיקשיב.

אז אני שופכת את הלב על עמוד עריכה לבן, מתלוננת על דור שנהייתי חלק ממנו בעל כורחי. ואני מתפללת שאהיה רלוונטית, גם אם אני לא פלא אינסטגרם מנותח ומרוטש, ואני כבר בת 29.

עד הפעם הבאה,
טל פיניקס XO