עצמאות

ערב. יום הזכרון לחללי מערכות ישראל מתגנב פנימה והתוגה משתלטת על כל חלקה טובה. הכאב קולקטיבי, גם הזכרון. מדינת ישראל מתייחדת עם זכר בניה ובנותיה, אם כחלק מכוחות הבטחון ואם כנפגעים בפעולות האיבה.

יש משהו כאן, בישראל. הספורט הלאומי הנפוץ בשנים האחרונות זה להתנצח, החברה מפולגת לכ"כ הרבה קבוצות. אבל לרגעים, בדיוק כמו אלה, אנחנו יודעים לעצור הכל ולזכור אותם, את כולם. את אלה שנלחמו בגופם, ואת אלה שלא הספיקו להתגונן. 

אני לא חלק ממשפחת השכול. כביכול זה לא שלי, אבל עדיין הלב שלי מפורק. שבור. שבור לכ"כ הרבה רסיסים קטנים. 23,645 רסיסים. ואולי עוד שישה מיליון. יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל מתקיימים בהפרש של שבוע אחד מהשני, מעולם לא הבנתי את זה. הכל נראה לי קרוב מדי, דחוס מדי. עם בואו של האביב אנו חוגגים את חירותנו מהמצרים, שבוע עובר ואנו מתייחדים עם זכר הקורבנות של המלחמה ההיא, שהרסה עולם שלם.  המלחמה שבצלה קמה חלקת האלוהים הקטנה שלנו. ולאחר שבוע נוסף זוכרים את אלה שנתנו את חייהם כדי לשמור על מה שבנינו כאן. ואז, ללא רגע קט לנשום, מחליפים את הכאב הגדול בשמחה גדולה ש'עם ישראל חי', ואנחנו עוד פה למרות הכל. והדיכוטומיות הזו, הקונטרסט, הוא קשה, ולא תמיד מצליח. 

תמיד היה לי מוזר, ההפרש הכ"כ קטן בין שני ימי זכרון. שני ימים של כאב. ממלחמה אחת גדולה של עולם שלם לכמה מלחמות של מדינה קטנה שרק רוצה לחיות. וההפרדה הזו. השואה והגבורה. חללי מערכות ישראל. כל חייל שנפל הוא גיבור. כל יהודי שמת בגלל אמונתו הוא חלל. כל מוות הוא שואה פרטית של מישהו. החייל בטנק, השוטר בניידת, הפרטיזן שנלחם בידיו החשופות, זה עם המספר על היד. כולם גיבורים. כולם קיפחו את חייהם כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן.

מדינת ישראל. מדינה שקמה כדי שאולי נמות קצת פחות ונחיה קצת יותר. אבל זה לא קורה. השנאה, הטרור, הם לא יודעים שובע וגובים עוד ועוד קורבנות. כי נלחמנו על הבית. כי הגנו על עצמנו. כי חיינו את חיינו ומישהו החליט לפוצץ משהו ולקטוע חיים. להרוג. למה? ככה. נולדתם למשפחה הלא נכונה, לדת הלא נכונה. גם אם לא עשיתם כלום, אתם תשלמו. גם אם יש לכם משפחה מעבר לגדר. גם אם דמנו הוא אותו דם.
הדם הזה, דם אחינו ואחיותנו, הוא המלט שמחבר בין הלבנים שמרכיבות את מה שנבנה כאן ב-70 השנה האחרונות. שילמנו בדם על עצמאות, אבל זה לא מספיק, הרוע רק רוצה עוד. עוד מוות. עוד דם. עוד חלל ריק של נשמה שנקטפה.

שיר של פוליקר מתנגן ברקע, 'כשתגדל'. וההבנה שהמדינה גדלה על חשבונם וגופותיהם של הילדים שכבר לא יגדלו , היא מחלחלת ומפלחת את הלב. אני מסתכלת על צבא ההגנה לישראל. רובו מורכב מילדים. ילדים שרק הורידו את חולצת בית הספר וכבר לובשים מדים ומקבלים נשק ליד, ועול כבד מנשוא. להגן על המדינה. לדאוג שהחיים כאן ימשכו בשקט היחסי הזה שהתרגלנו אליו, אם אפשר לקרוא לזה שקט. והרבה מסיימים את זמנם במערכת וממשיכים בחייהם. טיול, לימודים, משפחה. העמדת דור נוסף שיום גיוסם לצבא ידוע מהיום שהם נולדים ומשם הספירה לאחור כבר מתחילה. אבל חלק לא חזרו. חלק ישארו בלבנו רק כזכרון. כסיפור. כחלל ריק בלב אלה שאהבו אותם כ"כ.

המדינה חוגגת 70 שנות קיום. 70 שנים של מלחמה על הבית. 70 שנים שאנחנו לא מוותרים על זכותנו לחיות את חיינו.

70 שנים של תקווה. אם לא תקווה ואמונה בטוב, מה עוד נשאר לנו בעולם הזה? דתיים, חילונים, יהודים, ערבים, רוסים, אתיופים, מרוקאים. לא משנה לי מי אתם ומה אתם. כולנו אנשים. כולנו חיים כאן יחד. בואו נאהב קצת יותר. בואו נשנא קצת פחות.

בואו נעשה פה שלום.