יום שבת, 28 בפברואר 2015

יומני השרוול - חלק ב'

היי היי!

מה נשמע? איך עוברת עליכם התקופה ההזויה הזו, שמזג-האוויר קיבל מחזור עצבני? לא יודעת מה איתכם, אני יוצאת מהבית עם גופיה / חולצה קצרה ומעיל, ומסכת מנתחים בתיק - יש לי התנגדות עקרונית לאבק בריאות או בכל איבר פנימי..
סופות החול שפקדו אותנו + מגורים באתר בניה (7 פרוייקטים שונים נבנים מסביב לבניין שלי + הרחבה של הכביש לארבע נתיבים = חגיגה בסנוקר!

יחד עם הטירוף של מזג האוויר, יש גם טירוף בחיים שלי. סיימתי את כל הבדיקות לקראת הניתוח, והן אומרות שהכל בסדר איתי, למעט חיידק שהתגלה בקיבה ואני לוקחת קוקטייל אנטיביוטיקה ב-3 חלקים כדי לחסל אותו. כיף...
בינתיים, כנראה מתוקף אורח החיים המוזר שלי (העבודה שלי היא לא בדיוק 8-16..) גם התאבון שלי ירד. פתאום קשה לי עם דברים מתוקים / חלביים / חלביים מתוקים / בשרים שהם לא חזה עוף. כבד לי, עושה לי בחילה. גם הפוך גדול של ארומה כבר קשה לי לגמור, אני מתחילה להזמין את הקטן, וזה כ"כ מוזר. כאילו הגוף שלי מכין את עצמו לעתיד. כבר לא בא לי מתוק, לא בא לי על פחמימות במיוחד. המוצרלה שאני כ"כ אוהבת זזה הצידה והעמק 9% לגמרי סבבה לי, גם אם מעט פלסטיקית. שוקולד עושה לי בחילה, וגם הקצף של ההפוך. נראה לי שאנסה לעבור לאספרסו עם מעט חלב חם, או בכלל להוריד קפה ולהוסיף יותר תה לבן או ירוק לתפריט, מה שכבר קורה באופן טבעי.

הייתי גם אצל המנתח שבחרתי לייעוץ - הוא תומך, עכשיו אני צריכה רק לסדר את ענייני הביטוח ואני pretty much good to go. ככל שהעניין הזה מתקרב אני נלחצת יותר. לא, אני לא חוזרת בי ולא הולכת לתפוס שוב רגליים קרות, אבל זה עדיין מפחיד. השינוי הפיזי, הקושי שיתלווה לקיבה החדשה בנפח 50 סמ"ק (חצי כוס חד"פ בערך).
הדבר שהכי מפחיד אותי זה לראות את עצמי רזה יותר ויותר - לא בגלל שאני מפחדת להגיע לתת-משקל או משהו, אלא לראות שכבות של הגנה ושל כאב יורדות ממני, ויחד עם זאת לראות כמה שונה החברה סביבי תתייחס אלי, כי ברור לי שחלק מהאנשים ישנו את יחסם אלי, לטוב או לרע. מיליון פעמים כבר קיבלתי דחיות גם מגברים, לפעמים אחרי פגישה מוצלחת מאוד, בדמות המשפט "יש לי בעיה עם המשקל שלך" וזה הורס אותי מבפנים כל פעם קצת. אני מניחה שעם ההרזיה פתאום יסתכלו עלי אחרת, וזה די כואב לי. על פניו זה נשמע מטומטם, כי למה שיכאב לי שאני מקבלת יותר יחס? כואב לי על זה שכרזה (יחסית) יסתכלו עלי בעין אחרת וכנראה יותר אוהדת מאשר כמו שאני עכשיו. רוב האנשים לא יודעים להסתכל מעבר לקליפה החיצונית, ולא נותנים הזדמנות למי שנראה קצת שונה או לא תואם את הסטנדרט שהמדיה ועולם האופנה מכתיבים לנו כיום. זה כואב - לדעת שנותנים לך הזדמנות בגלל שאתה נראה טוב ולא בגלל שאולי יש לך משהו בפנים. הלוואי ואתבדה - שהיחס אלי יהיה כמו היום, שיקבלו או לא יקבלו אותי בגלל מה שאני ולא בגלל המראה שלי. אני רוצה להאמין שהקפתי את עצמי באנשים הנכונים שרואים מעבר למשקל או לפנים היפות, אנשים שרואים אותי.

בינתיים המצב נראה טוב, אני מתעתדת להתנתח בסביבות תחילת אפריל. אני מפחדת ומתרגשת לקראת הצעד הזה באותה מידה, עם כל יום שעובר. אני מבטיחה כאן מול כל הקוראים, שלא לעשות שטויות ולהרוס עוד את הגוף שלי. אני מבטיחה לחפש ספורט שאני אוהבת ולנסות להתמיד, לעמוד בתפריט שיתנו לי ולעמוד בזמני הארוחות שיקצו לי, וגם לנסות לאהוב את עצמי קצת יותר, במידה 46 או 40, כי זו לא המידה שעושה אותי למי שאני, זה האופי, הכשרונות והנשמה שבי.


עד כאן להיום,
טל פיניקס