יום רביעי, 26 במרץ 2014

פריקת רגשות #3 - או: למה התמכרתי לאיפור

היי,

הטקסט הבא נכתב במקור בשביל עצמי, כדי לפרוק כאב, כעס, אשמה, בושה.
כן, הבלוג שלי עוסק בעיקר בתחום היפה של החיים - מדריכים לאיפור, סקירות, תהיות..
אבל יש גם צד אפל, צד כואב ומכוער - וגם אותו אני רוצה שתראו. כי זה חלק ממי שאני, ממה שאני.



זה חג הפורים הכי גרוע שהיה לי. הכי גרוע.

למה? תתכוננו, זה הולך להיות ארוך.
בערך בשעה שמונה בערב קיבלתי אישור שיש לי מקום ברכב, כמה חבר'ה התארגנו לצאת למועדון בחיפה. עד כאן הכל סבבה. אני לא טיפוס של מועדונים וריקודים, אבל הייתי חייבת לצאת להתאוורר, ולראות את החברות הטובות שלי,  ששתיהן יוצאות למועדון הזה.
שמחה וטבת לה הלכתי להתאפר. כבר היה לי משהו מוכן בראש, החל מהצורה והסגנון וכלה בחומרים.
אז שמתי לי פודרה, צבעתי ריסים ויאדה-יאדה-יאדה, חצי פרצוף, טוב, יותר לכיוון שני שליש, צבוע בשחור וסגול. פאק, אני לא מצליחה לטשטש את הסגול עם צסע העור. טוב נו, נחתוך עם מגבון ונעשה מסיכה. כבר אין לי זמן להדביק את האבנים שרציתי, לוקח לי 20 דקות לשרוך את המחוך הזה. ועוד כשהחצאית הענקית הזו עלי. חגיגה בסנוקר.
אני לא מצליחה לסדר את המחוך, מבקשת עזרה מאמא. גם היא לא מצליחה. אני ניגשת למראה ומסתכלת מה הבעיה. עליתי פאקינג 15 קילו כי לא שמרתי על הפה הגדול שלי,  זו הבעיה. המחוך פתוח מדי בגב. הרבה יותר מדי. טוב נו, על טעויות משלמים. יש את השמלה מהתחרות, היא תהיה מהממת לזה. ברבור סגול.
חיש מהר אני מחליפה בגדים ומבקשת עזרה ברכיסת הרוכסן, הוא בכל זאת מתחת לבית השחי ואני לא נערת גומי. אופס, הרוכסן לא נסגר. כן, עד כדי כך עליתי. אני מתקשרת לחברה שלי, ''אנג'לה, אל תאספו אותי. אני לא באה'', ''הכל בסדר?'', היא שואלת. ''לא ממש. שום בגד לא עולה עלי, ולא בא לי לבוא בג'ינס שאיתו אני עובדת בקורס קונדיטוריה. בא לי to dress up a bit.''. היא מנסה לשכנע אותי עוד קצת, ואני מסבירה שהאיפור נורא מגביל ואני לא אוריד עכשיו עבודה של שעה וחצי על איפור ועוד 40 דקות על שיער בגלל שזה לא מתאים לבגדים שעולים עלי. מעדיפה להישאר בבית. ''טוב, דברי איתי מחר בבוקר. ואל תשכחי, הכל יהיה בסדר''. היא נשמה טובה, בלי שמץ של ציניות. אני מכירה את הבחורה מגיל 6, ומעולם לא נתקלתי באדם כ''כ טוב לב, אוהב, מקבל, וגם קצת נאיבי איפשהו. יש לי מזל ואני אומרת תודה למי שלא נמצא שם למעלה, על זה שהיא בחיים שלי. חברה כמוה זה באמת מזל. אני חוזרת לפיג'מה, ולוקחת חבילת מגבונים לחים להסרת איפור, כי אני עצבנית מדי להוריד בעדינות.היה צורך בשלושה מגבונים כדי להסיר הכל. Peachy, ממש. כיף חיים.

אני מכניסה את הנייד לטעינה וגוללת את הפיד של הפייסבוק כמו גולם. כולם יוצאם. נהנים. רזים. ורק אני לא.
בערך באחת-עשרה בלילה, אני מפסיקה להיות גולם והבכי מתפרץ. ולא מפסיק, כמו שכר שנפרץ אחרי שהמון מים נאגרו. איך הגעתי לזה? איך נתתי לעצמי ליפול ככה?? תחושות האשמה מציפות, ולא מתייחסות לחצי קילו שירדתי לאחרונה בצורה מאוזנת, עם תפריט מדיאטנית. רק אשמה. שום דבר לא בסדר. וכל השדים יוצאים. האובדנות מחלחלת למחשבות, הדכאון גואה. הרצון להרעיב את עצמי חוזר ומשתלט. סביב אחת וחצי נרדמתי. הגיע בוקר. בשביל מה יש לי לקום? אני לא. הולכת לאכול עכשיו. רק מים וקפה, עד שהגוף יקרוס. לא אכפת לי, אני רוצה להיות רזה. או לפחות רזה יותר. אעשה הכל, לא אכפת לי שהגוף יהרס. כבר לא מעניין אותי. הרעבה, ניתוח, כל דבר שירזה אותי באינסטנט.
המלאך השומר שלי, אמא, מצליחה להוציא אותי מהמיטה בצהרי היום, שעה 14.
אחרי ארוחה קלה, באמת קלה, שכללה ברובה ירקות במצבי צבירה שונים, אני מבקשת מאמא שתיקח אותי לים. אני לא שוחה ולא מעזה לעטות על גופי בגד-ים, אל תטעו. חצאית מקסי (ומתחתיה טייץ, כי קר לי) וחולצה ארוכה. מגיעים לחוף בקיסריה, יחד עם רוחל'ה והשכנה, ובמבי הכלבה. אני הולכת יחפה על החוף, על המים, ומרגישה אושר קטן, נחמה קטנה.
בבוקר המחרת קמתי ושחזרתי את המסיכה שיצרתי, רק בשבילכם!! ואפילו יצא לי טוב יותר. לא בקטע שחצני, אבל הרגשתי שהאיפור יצא מרהיב. באמת, אהבתי מאוד את מה שיצא. חיפשתי חולצה או משהו ללבוש בשביל לצלם, בכל זאת, כתונת לילה מפוספסת באפור ושחור זה לא בדיוק תואם מסיכה סגולה. תופסת חולצה שחורה עם לייקרה. בטח לייקרה, שום דבר אחר לא עולה עלי. החולצה כבר כמעט בת ארבע שנים, ראבק. תחליפי קצת!! אין לי יותר מדי למה. רוב הארון לא עולה עלי. השמנתי המון. כבר חודשים שלא קניתי בגד חדש. כי אני נמנעת מראש מכניסה לחנויות, אין לי עצבים להגיד למוכרת שהבגד קטן לי, ואני ממש לא ששה לראות שוב את התווית 46/48. איפור, לעומת זאת? קניתי המון. כמעט ואין דבר כזה להיכנס למאק או בובי ולצאת בלי שקית.
באיפור אין מידות, אין תוויות.  יש סוג עור, גוון, אבל לא מידה. והאיפור לא יהיה לי קטן. או גדול. הוא תמיד יהיה טוב. והמוכרים לא יסתכלו עלי עקום כי אני גדולה/שמנה/וואטאבר. הם יסתכלו על המסיכה הצבעונית שעטיתי על עצמי ויחמיאו.

הטשטושים שלך, מדהימים! שילוב הצבעים, המעבר. השפתון הזה מושלם לך!
זו מסיכה. לא כמו זו שציירתי לפורים. אחרת.
מייקאפ, סומק, צלליות, עפרונות, מסקרה... זו לא מסכה? בטח שזו מסכה. להסתיר את הנקבוביות הפעורות, כי העור חייב להראות כמו אחרי טיפול פוטושופ. ברונזר, עדי להראות רזה יותר, להדגיש את עצמות הלחיים שאין לי, שקובורות תחת עור עבה ורקמת שומן. צלליות ושפתון בולט, כדי להסיט את תשומת הלב מרוחב הפנים.
האיפור עושה ממני מישהי אחרת, למראית עין בכל אופן. ואני משקיעה בזה. יותר מדי. משקיעה בתחפושת, במסיכה. כואב לי על זה.