יום שני, 15 בספטמבר 2014

יומני השרוול - פרק א'

היי היי

אני פותחת סדרת פוסטים קצת אחרת בבלוג - היא לא קשורה לטיפוח, לא קשורה לאיפור או צבע. היא קשורה אלי.
אם קראתם את הפוסטים הקודמים שכתבתי, שהתפרקתי בהם, אתם תבינו מי ומה אני, פחות או יותר.

אני טל פיניקס, בת 24, עם עודף משקל קיצוני. ניסיתי דיאטות, כדורים, קבוצות, הרעבות, מה לא.. אז בהרעבה הצלחתי לרדת קרוב ל-20 ק"ג, ועליתי הכל עם ריבית. זה היה פעמיים, והיו נסיונות התאבדות בדרך (אל תדאגו, אני כבר לא שם, מיוצבת, בריאה, ואוהבת את החיים, עד שמרפי המ***ן מפעיל את קסמיו...). כנ"ל עם קבוצות. כל השאר pretty much לא הזיזו לי.

יש תמיכה חזקה של רופאת המשפחה. של המשפחה הקרובה (אמא, כי מי עוד נשאר? אין אחים ואחיות, אין אבא וסבתא נפטרה)
הייתי צריכה לעלות 5 ק"ג כדי שיהיה בטוח שיאשרו לי. היו לי 2-3 נקודות פחות מ-40 BMI, שמתחתיו לא מאשרים ללא מחלות נלוות, ואני בריאה כמו שור. או פרה, כזו שסתם בעלת עודף משקל גדול.
כדי להתחיל את התהליך מקבלים מרופא המשפחה הפניה לועדה מסויימת שמאשרת לפציינט את הניתוח, בגלל שאני מעמק יזרעאל, אני מופנית לבי"ח פוריה, ליד טבריה.
בועדה יש כל מיני רופאים ואנשי מקצוע שקשורים לתהליך וישאלו שאלות, וכמובן ישקלו אותי.

ברגע שמגיעים לועדה ומקבלים OK, מקבלים רשימת בדיקות שצריך לעבור. בניתוח פרטי, עם ביטוח פלטינום, זה עולה 1500 ש"ח. יש תור של כחודשיים לניתוח בבי"ח פרטי (אני מתכננת להתנתח באסותא, לא מתכוונת לחכות חצי שנה לניתוח חינם בבי"ח ציבורי), שזה בערך הזמן שלוקח לעשות את כל הבדיקות.

אני ממש מקווה שיאשרו לי את הניתוח. בגלל שאני עדיין צעירה מאוד, הרופאה אומרת שהניתוח יעשה לי טוב והשינוי יעבור חלק, ואפילו לא אצטרך ניתוח להסרת עודפי עור. היא גם אמרה שברבות הימים יהיה לי קל יותר להכנס להריון (יש עוד כמה שנים עד לשם, אבל טוב להכין את הגוף..), בקיצור, הוא יעשה לי רק טוב. אבל עדיין אין לי הפניה לועדה, צריכה לעלות עוד מעט במשקל כדי להגיע ל-40BMI. עניין של קילו או שניים, כבר לא רציני. כשהגעתי אליה לייעוץ היו חסרים לי 5 ק"ג, ולכן היא לא רצתה להוציא לי הפניה. אז בעוד כמה ימים אחזור אליה, עם המשקל הדרוש להוציא הפניה ומשם אני מאמינה שהכל ירוץ.

יש לי מזל שאני גבוהה (1.78), לא רואים עלי כמה עשרות של משקל עודף, אנשים בשוק כשהם שומעים את המספרים.. אומרים שאני נראית פחות. כולם אומרים שהגובה מציל אותי. בהמון דברים..
אני לא מכירה את עצמי בלי עודף משקל, זה משהו שתמיד אפיין אותי, ותמיד הייתה אליו התייחסות, הרבה פעמים לפני ההתייסות אלי כאדם, ראו את המשקל שלי, את ה"צמיגים". באיזשהו מקום אני מפחדת לעבור את התהליך הזה, כי פתאום אני אחרת. פתאום אני לא מסתתרת מאורי משקל. זו אני, ואני צריכה ללמוד להכיר את עצמי מחדש, בלי המשקל. כאדם שזה לא הפך להיות חלק מההגדרה שלו. כבחורה יפה, וחכמה, וטובה. ולא כשמנה. זה מפחיד, ואני יודעת שזה יהיה החלק הקשה בתהליך, אבל זה צריך להיעשות בשלב מסויים.

קצת על הניתוח:
היום הניתוח הוא לפרוסקופי - מה זה אומר? הנה מה שקראתי בויקיפדיה: היא שיטת ניתוח מודרנית ממשפחת שיטות ניתוח אנדוסקופיה, המשמשת לניתוחי בטן, כמו כריתת כיס המרה או כריתת התוספתן. השיטה מבוססת על חדירה לבטנו של המנותח דרך מספר חתכים קטנים בדופן הבטן, וביצוע הניתוח בפיקוח מצלמה המעבירה לצוות הרפואי שידור וידאו של מקום הניתוח. השימוש בלפרוסקופיה הפך להיות נפוץ החל מראשית שנות ה-90.

בניתו השרוול בעצם כורתים 75%-80% מנפח הקיבה ונשאר נפח של כ-50 סמ"ק. קטנטן. בעקבות הניתוח הכמויות שאפשר להכניס לקיבה הן ממש קטנות, ולוקח זמן להתרגל לזה, אם כי קראתי שאנשים קיבלו תחושת שובע חדשה כבר ביום שלאחר הניתוח.

בקבוצות סגורות של מטופלים בתחום, אני קוראת הרבה על חוויות מהשבועות הראשונים לאחר הניתוח. ירידות של מספרים דו-ספרתיים בשבועיים- שלושה. כמובן שהכל בפיקוח. לא חוזרים לאכול כרגיל.
החזרה לאכילה "רגילה" היא בשלבים, עפ"י דרגות קושי, כדי שהקיבה תוכל להתרגל לאט לאט. בהתחלה, בימים הראשונים, מותר רק נוזלים צלולים. אח"כ מתקדמים לאוכל טחון / מרוסק, וכן הלאה.. לאט לאט מתקדמים בדרגה. כחודשיים אחרי הניתוח כבר אפשר לאכול "רגיל", כמובן שהכמויות שונות לחלוטין..


זה מה שאני יודעת על התהליך מתוך קריאה, ושיחה עם רופאים ומנותחים. כאן מתחיל המסע שלי.
אני מקווה.. לא, אני בטוחה, שזה יעשה לי רק טוב.