יום שני, 27 במאי 2013

קצת פריקת רגשות.

היי,
מה נשמע?

אני מקווה שאצלכם הכל בסדר, כי אצלי קצת פחות. אתמול בשקילה עליתי 800 גרם, שמצטרפים ל-400 גרם משבוע שעבר. שבועיים רצופים של עליה, וזה גורם לי להלקות ולקלל את עצמי, כשזה אולי לא מגיע לי, כי אי אפשר להיות מודעים לכל תהליך שקורה לנו בגוף..

היה לי שבוע מקסים. עשיתי צילומים עם הצלם המוכשר אלעד אלוש, פגשתי את טניה, בחורה מקסימה מקבוצת המכורות, היה לי שיעור טוב בלימודים, ובכלל היו כל מיני דברים טובים נוספים.
גם ביום ראשון היה מעולה, עד שהגיעה השקילה. הייתי בטוחה שאראה ירידה, כי הייתי בסדר ולא הגזמתי כל השבוע.
ואז ראיתי את המשקל, והחזקתי כמה דקות אבל באמצע הפגישה לא יכולתי והלכתי הביתה.
בכיתי, צעקתי שאני רוצה למות.
זה מה שגורמות לי הפרעות אכילה. לרצות למות בגלל פאקינג 1.2 קילו עלובים. פתאום אני רואה בעצמי הר שומן שלא ראוי לחיות, שמבזבז משאבים וחמצן של אחרים. למזלי הבוקר אני במקום אחר. הבוקר אני יודעת שהייתה לי אתמול נפילה חדה, אבל שם היא נשארת. נרדמתי בוכה, קמתי עם ראש כואב ועיניים נפוחות בטירוף..
אז איפרתי את העיניים במעושן חום די כהה שיסתיר את הנפיחות בגלגל העין הקטן שלי, שנהיה כפול מהגודל הרגיל שלו, והדבקתי ריסים מלאכותיים שקניתי אתמול, כדי להסתיר את הנפיחות בקו הריסים העליון, ששם זה הכי בולט. וכדי להסתיר עוד יותר, מרחתי שפתון אדום, כדי להסיט את תשומת לב מהעיניים שלי, הנפוחות עם המבט השבור על כל מה שצעקתי אתמול לעבר אמא שלי כשהיא רק ניסתה לעודד אותי.

המשקל לא שווה את זה. זה רק מספר. זה כלום. איכשהו זה עדיין גורם לי לקושי נפשי כ"כ גדול, ואני יודעת שזה לא שווה את האנרגיות שאני מוציאה על זה. והעובדה הזו מדכאת אותי עוד יותר.
מצפה לי היום משמרת של 12 שעות בעבודה, שיהיה מזל גדול אם אעבור אותה בלי לבכות שוב, כי הדמעות וההקללות כלפי עצמי עומדות לי כמו עצם בגרון.
אני לא מחפשת צומי בפוסט הזה,  רק מחפשת לפרוק, כדי לא להתפתות להגיע הביתה ולקחת חגורה ליד, כי זה לא שווה את זה. שום דבר לא שווה שאני אהרוג את עצמי ואשאיר את אמא לבד בעולם. היא הסיבה שאני מחזיקה את עצמי היום, כי אני לא רוצה שהיא תישאר לבד. אם יקרה לי משהו, אין לי מושג מה יקרה לה או מה היא תעשה. אנחנו קשורות אחת לשניה בצורה מטורפת, ולא בהכרח שפויה. אז כן, אני נשארת בחיים כדי לא להשאיר אותה לבד. אני אוהבת את אמא שלי יותר מדי כדי לעשות את המעשה האגואיסטי הזה של התאבדות.

משקל ומראה חיצוני לא שווה את המוות שלי, אבל אמא שלי שווה את זה שאמשיך להחזיק את עצמי בחיים האלה רק בגללה.

זה הכל בינתיים, אולי בהמשך היום אעלה סקירה של הגלוסי שקיבלתי היום, אולי לא.
אני מעדיפה קודם להרגיש טוב, אח"כ להקפיד על פוסט בבלוג כל שבוע.

אני מקווה לא לאבד את הקוראים שלי בגלל הפוסט הזה, אבל גם אם כן, אני אחיה עם זה.

אני מקווה שיהיה לכולנו יום טוב, יותר מזה שהיה לי אתמול בערב.