היי,
מה נשמע?
אני מקווה שאצלכם הכל בסדר, כי אצלי קצת פחות. אתמול בשקילה עליתי 800 גרם, שמצטרפים ל-400 גרם משבוע שעבר. שבועיים רצופים של עליה, וזה גורם לי להלקות ולקלל את עצמי, כשזה אולי לא מגיע לי, כי אי אפשר להיות מודעים לכל תהליך שקורה לנו בגוף..
היה לי שבוע מקסים. עשיתי צילומים עם הצלם המוכשר אלעד אלוש, פגשתי את טניה, בחורה מקסימה מקבוצת המכורות, היה לי שיעור טוב בלימודים, ובכלל היו כל מיני דברים טובים נוספים.
גם ביום ראשון היה מעולה, עד שהגיעה השקילה. הייתי בטוחה שאראה ירידה, כי הייתי בסדר ולא הגזמתי כל השבוע.
ואז ראיתי את המשקל, והחזקתי כמה דקות אבל באמצע הפגישה לא יכולתי והלכתי הביתה.
בכיתי, צעקתי שאני רוצה למות.
זה מה שגורמות לי הפרעות אכילה. לרצות למות בגלל פאקינג 1.2 קילו עלובים. פתאום אני רואה בעצמי הר שומן שלא ראוי לחיות, שמבזבז משאבים וחמצן של אחרים. למזלי הבוקר אני במקום אחר. הבוקר אני יודעת שהייתה לי אתמול נפילה חדה, אבל שם היא נשארת. נרדמתי בוכה, קמתי עם ראש כואב ועיניים נפוחות בטירוף..
אז איפרתי את העיניים במעושן חום די כהה שיסתיר את הנפיחות בגלגל העין הקטן שלי, שנהיה כפול מהגודל הרגיל שלו, והדבקתי ריסים מלאכותיים שקניתי אתמול, כדי להסתיר את הנפיחות בקו הריסים העליון, ששם זה הכי בולט. וכדי להסתיר עוד יותר, מרחתי שפתון אדום, כדי להסיט את תשומת לב מהעיניים שלי, הנפוחות עם המבט השבור על כל מה שצעקתי אתמול לעבר אמא שלי כשהיא רק ניסתה לעודד אותי.
המשקל לא שווה את זה. זה רק מספר. זה כלום. איכשהו זה עדיין גורם לי לקושי נפשי כ"כ גדול, ואני יודעת שזה לא שווה את האנרגיות שאני מוציאה על זה. והעובדה הזו מדכאת אותי עוד יותר.
מצפה לי היום משמרת של 12 שעות בעבודה, שיהיה מזל גדול אם אעבור אותה בלי לבכות שוב, כי הדמעות וההקללות כלפי עצמי עומדות לי כמו עצם בגרון.
אני לא מחפשת צומי בפוסט הזה, רק מחפשת לפרוק, כדי לא להתפתות להגיע הביתה ולקחת חגורה ליד, כי זה לא שווה את זה. שום דבר לא שווה שאני אהרוג את עצמי ואשאיר את אמא לבד בעולם. היא הסיבה שאני מחזיקה את עצמי היום, כי אני לא רוצה שהיא תישאר לבד. אם יקרה לי משהו, אין לי מושג מה יקרה לה או מה היא תעשה. אנחנו קשורות אחת לשניה בצורה מטורפת, ולא בהכרח שפויה. אז כן, אני נשארת בחיים כדי לא להשאיר אותה לבד. אני אוהבת את אמא שלי יותר מדי כדי לעשות את המעשה האגואיסטי הזה של התאבדות.
משקל ומראה חיצוני לא שווה את המוות שלי, אבל אמא שלי שווה את זה שאמשיך להחזיק את עצמי בחיים האלה רק בגללה.
זה הכל בינתיים, אולי בהמשך היום אעלה סקירה של הגלוסי שקיבלתי היום, אולי לא.
אני מעדיפה קודם להרגיש טוב, אח"כ להקפיד על פוסט בבלוג כל שבוע.
אני מקווה לא לאבד את הקוראים שלי בגלל הפוסט הזה, אבל גם אם כן, אני אחיה עם זה.
אני מקווה שיהיה לכולנו יום טוב, יותר מזה שהיה לי אתמול בערב.
מה נשמע?
אני מקווה שאצלכם הכל בסדר, כי אצלי קצת פחות. אתמול בשקילה עליתי 800 גרם, שמצטרפים ל-400 גרם משבוע שעבר. שבועיים רצופים של עליה, וזה גורם לי להלקות ולקלל את עצמי, כשזה אולי לא מגיע לי, כי אי אפשר להיות מודעים לכל תהליך שקורה לנו בגוף..
היה לי שבוע מקסים. עשיתי צילומים עם הצלם המוכשר אלעד אלוש, פגשתי את טניה, בחורה מקסימה מקבוצת המכורות, היה לי שיעור טוב בלימודים, ובכלל היו כל מיני דברים טובים נוספים.
גם ביום ראשון היה מעולה, עד שהגיעה השקילה. הייתי בטוחה שאראה ירידה, כי הייתי בסדר ולא הגזמתי כל השבוע.
ואז ראיתי את המשקל, והחזקתי כמה דקות אבל באמצע הפגישה לא יכולתי והלכתי הביתה.
בכיתי, צעקתי שאני רוצה למות.
זה מה שגורמות לי הפרעות אכילה. לרצות למות בגלל פאקינג 1.2 קילו עלובים. פתאום אני רואה בעצמי הר שומן שלא ראוי לחיות, שמבזבז משאבים וחמצן של אחרים. למזלי הבוקר אני במקום אחר. הבוקר אני יודעת שהייתה לי אתמול נפילה חדה, אבל שם היא נשארת. נרדמתי בוכה, קמתי עם ראש כואב ועיניים נפוחות בטירוף..
אז איפרתי את העיניים במעושן חום די כהה שיסתיר את הנפיחות בגלגל העין הקטן שלי, שנהיה כפול מהגודל הרגיל שלו, והדבקתי ריסים מלאכותיים שקניתי אתמול, כדי להסתיר את הנפיחות בקו הריסים העליון, ששם זה הכי בולט. וכדי להסתיר עוד יותר, מרחתי שפתון אדום, כדי להסיט את תשומת לב מהעיניים שלי, הנפוחות עם המבט השבור על כל מה שצעקתי אתמול לעבר אמא שלי כשהיא רק ניסתה לעודד אותי.
המשקל לא שווה את זה. זה רק מספר. זה כלום. איכשהו זה עדיין גורם לי לקושי נפשי כ"כ גדול, ואני יודעת שזה לא שווה את האנרגיות שאני מוציאה על זה. והעובדה הזו מדכאת אותי עוד יותר.
מצפה לי היום משמרת של 12 שעות בעבודה, שיהיה מזל גדול אם אעבור אותה בלי לבכות שוב, כי הדמעות וההקללות כלפי עצמי עומדות לי כמו עצם בגרון.
אני לא מחפשת צומי בפוסט הזה, רק מחפשת לפרוק, כדי לא להתפתות להגיע הביתה ולקחת חגורה ליד, כי זה לא שווה את זה. שום דבר לא שווה שאני אהרוג את עצמי ואשאיר את אמא לבד בעולם. היא הסיבה שאני מחזיקה את עצמי היום, כי אני לא רוצה שהיא תישאר לבד. אם יקרה לי משהו, אין לי מושג מה יקרה לה או מה היא תעשה. אנחנו קשורות אחת לשניה בצורה מטורפת, ולא בהכרח שפויה. אז כן, אני נשארת בחיים כדי לא להשאיר אותה לבד. אני אוהבת את אמא שלי יותר מדי כדי לעשות את המעשה האגואיסטי הזה של התאבדות.
משקל ומראה חיצוני לא שווה את המוות שלי, אבל אמא שלי שווה את זה שאמשיך להחזיק את עצמי בחיים האלה רק בגללה.
זה הכל בינתיים, אולי בהמשך היום אעלה סקירה של הגלוסי שקיבלתי היום, אולי לא.
אני מעדיפה קודם להרגיש טוב, אח"כ להקפיד על פוסט בבלוג כל שבוע.
אני מקווה לא לאבד את הקוראים שלי בגלל הפוסט הזה, אבל גם אם כן, אני אחיה עם זה.
אני מקווה שיהיה לכולנו יום טוב, יותר מזה שהיה לי אתמול בערב.
אויי פיניקס! תתעודדי.....אל תתייחסי למשקל המזויין הזה שלא שווה רבע מימך, תתעודדי כי מגיע לך יותר טוב, תתעודדי כי יש המון אנשים שאוהבים ומעריצים ומכבדים אותך. תתעודדי כי כמו תמיד "מחר יום חדש" והיום החדש הזה יהיה יותר טוב מקודמו. ואל תשכחי שיש הרבה מעבר לחתיכת בשר בנו, הבני אדם, אולי אפילו תזרקי לעזאזל את המשקל הזה שכל פעם גורם לך למצבים שכאלה, פשוט תחי את חייך איך וכמה שנוח וטוב לך,
השבמחקוהכי חשוב-תמיד תחשבי על הצדדים החיובים בחייך, אני מאמינה שלא חסר כאלה. קבלי חיבוק חם ואוהב! ותבטיחי לנסות לראות את האור בקצה המנהרה כי את רק מתחילה את חייך יקירה :)
טוב כתבתי משהו וכנראה זה נמחק
השבמחקתקשיבי לי טוב יא מהממת אחת! יש לך גוף נשי, פנים עדינות ויפות, עיניים מהפנטות. שום גרם ושום קילו לא ישנו את זה בחיים.
אז קדימה, לאסוף את עצמך, להתקדם הלאה ולהתמקד בלימודים, בחברים ובכל מה שעושה לך טוב.
תודה בננות, זה קושי זמני, ואני מודעת לזה.
השבמחקלא יודעת אם אני צריכה לפרסם את זה, אבל אני מאוזנת בכדורים כרגע, וזה עוזר לי.
כתבתי את הפוסט כדי להוציא, ואחריו אני מרגישה יותר טוב, גם בזכות התגובות החמות של כולם.
לאט לאט דברים משתחררים. תסכימו איתי שכדי לרפא פצע צריך להוציא החוצה את כל המוגלה, וזה מה שעשיתי. עכשיו היום ישתפר לאט לאט, והכל יהיה בסדר שוב.
התאבדות היא אכן מעשה אגואיסטי זה בטוח, אני רק מקווה שתצליחי למצוא מקור של אהבה עצמית, כי זה דבר שמגיע לכולם בלי קשר לשום דבר. מותר להרגיש זוועות אבל צריך לזכור שזה רק רגשות, כואב רצח בפנים אבל לא ממש קשור למציאות- המציאות היא שאת אדם מוכשר חכם ומקסים ואת רק צריכה לראות את זה גם (ותאמיני לי שאני מדברת מנסיון אישי.). פעם הייתי מרגישה זוועות גם. זייפתי וזייפתי ובסוף התחלתי להרגיש טוב יותר... FAKE IT TILL YOU MAKE IT וכאלה.
השבמחקReading your post breaks my heart, also because I know and have shared these feelings.
השבמחקYou are a BBW and losing the weight intensively comes at a price and you might just never be able to get that 12 year old body it feels like everyone expects you to have but...
you are BEAUTIFUL NOW!!! with out losing even a gram you are a gorgeous girl and every gram lost or gained will not add or deducted from you.
You can have a beautiful life, find an amazing love and have an incredible career and none of that has to do with your weight but with a way of thinking.
so even on those awful days just stare into the mirror and try to focus on the things you like best about yourself.
*Hugs*